מאסי אלינג'אד, 45, עיתונאית במקצועה, נולדה וגדלה באיראן שנים ספורות לפני פרוץ המהפכה באיראן ששינתה את הכל והחזירה את המדינה עשרות שנים לאחור. הדיכוי אותו חוותה כל חייה, הביא אותה להפוך לפעילה פוליטית ובעיקר למען זכויות נשים. בשנת 1994 היא נעצרה לאחר שהפיצה פליירים אשר ביקרו את הממשלה האיראנית. זה לא עצר אותה מלהמשיך ולבקר את המשטר האיראני גם כשהפכה לעיתונאית וכתבת פרלמנטרית. למרות הסכנה הברורה עבורה לאלינג'אד, כמו לתושבים רבים במולדתה נמאס לשתוק ולקבל בהכנעה את השלטון המדכא והיא החליטה לנצל את הבמה שניתנה לה כעיתונאית ולהשמיע את קולה.
בשנת 2008 היא פרסמה מאמר שנקרא: "שיר הדולפינים" בו השוותה את תומכיו של מחמוד אחמיניג'אד ללהקת דולופינים רעבה שמבצעת פעולות עבורו על מנת לזכות בקצת פירורים ממנו. מיותר לציין שביקורתה החריפה הפכה אותה למטרה של הרפובליקה האיסלמית. לאחר שמו"ל העיתון קיבל לחץ מצד הממשלה, הוא נאלץ להתנצל על המאמר.
הקרקע מתחת לרגליה של אלינג'אד החלה להתחמם. בשנת 2009, חודשים ספורים לאחר בחירתו מחדש של מחמוד אחמדיניג'אד לנשיא איראן, החלו קיצונים במדינה להאשים את האופוזיציה בתכנון מזימה כדי להפיל את הממשלה בסיוען של ישראל וארה"ב. עוזרים של מתמודדים שהתנגדו לאחמדיניג'אד ואלו שביקרו אותו, נאסרו. מאות אנשי קמפיין, עיתונאים ועורכי דין עזבו את איראן ועברו לטורקיה, דובאי, אירופה וארה"ב. אלינג'אד היתה אחת מהן.
היום היא מתגוררת בניו יורק, נשואה לקמביז פורוהר ואם חורגת לילדיו. היא ממשיכה לכתוב, לדבר ולפעול למען זכויות הנשים באיראן ואפגניסטן. בראיון טלפוני עמה, היא מספרת על האיומים על חייה, ניסיונות החטיפה שלה ועל הנשים האמיצות של איראן שמסירות את החיג'אב וקוראות תיגר על המשטר המדכא.
כשהתחלת לדבר נגד מה שקורה באיראן האם היססת לעשות זאת בגלל שידעת מה המחיר שתשלמי?
"בהחלט. זוהי אותה תחושה של נשים רבות באיראן ואפגניסטן. המחשבה מה יקרה לי ולמשפחה שלי תמיד עולה, מה יהיו התוצאות של פעילותי? אבל אז שאלתי את עצמי את השאלה: האם זה שווה את זה? והתשובה היתה כן כי חופש אינו בא בחינם, יש מחיר שצריך לשלם עבורו. יש כל כך הרבה נשים בעולם, נשים שנלחמו לפנינו עבור שוויון זכויות כמו זכותן להצביע והן הקריבו למען כך. אף אחד לא בא ונתן להן את שוויון הזכויות, הן נאלצו להלחם עבורן. מה שנותן לי תקווה הוא מה שכתוב בספרי ההיסטוריה על כל אותן נשים שנלחמו עבור שוויון וגם כשאני רואה את אומץ ליבן של הנשים באיראן ואפגניסטן, הן שולחות אלי כל הזמן סרטוני וידיאו תוך סיכון עצמן כי הן רוצות שהעולם יראה וידע מה קורה באיראן".
המחיר שהיית צריכה לשלם היה לא קטן, לא ראית את משפחתך מאז עזבת את איראן לפני 12 שנים
"נכון וזה מאוד כואב. אני מאוד מתגעגעת אליהם. לפעמים אני חולמת שאני נוסעת לאיראן ומפתיעה אותם וכמה שהם שמחים לראותי, אבל אני לא יכולה כי ברגע שאחזור לאיראן, יקחו אותי לכלא ועל משפחתי נאסר לעזוב את איראן בגללי. המשפחה שלי היתה צריכה לשלם מחיר יקר. אמא שלי בת 72 עברה חקירה, אחי נעצר על ידי המשטרה וכפו על אחותי להכריז בשידור בטלוויזיה הלאומית כי היא מחרימה אותי. גם אבי הפסיק לדבר אתי. לא בגלל שהוא רוצה אלא בגלל שהממשלה אוסרת על משפחתי להיות בקשר אתי. אני תמיד שואלת את עצמי: האם המחיר שאני משלמת שווה את זה? ובסופו של יום אני תמיד אומרת: כן. יש לי משפחה אחת נוספת, גדולה יותר, כל אותן אמהות שהרפובליקה האיראנית רצחה את ילדיהן רק בגלל שהפגינו למען שלום. יש לי אחריות כלפיהן להשמיע את קולן. אני נמצאת עם כולן בקשר והן חלק מהמשפחה המורחבת שלי".
לא רק שנאסר על משפחתך להיות אתך בקשר אלא שכל מי שיהיה אתך בקשר מאיראן וישלח אליך סרטוני וידיאו עלול לרצות עשר שנות מאסר
"לומר לך את האמת כששמעתי שראש המהפכה מכריז על כך, הרגשתי אשמה. אמרתי לעצמי, טוב, אצטרך לעצור את התנועה. נשים היו שולחות אלי סרטוני וידיאו על איך הן מסירות את החיג'אב וההתמודדות שלהן עם משמרות הצניעות במדינה, לא רציתי לראות אותן נשלחות לכלא. העלתי סרטון וידיאו באינסטגרם ואמרתי: אלו החוקים החדשים ואני משאירה זאת עבורכן, אתן צריכות להחליט מה לעשות. בתגובה, הן הפציצו אותי בסרטוני וידיאו, יש לי עדיין צמרמורת כשאני נזכרת באחת הנשים שאמרה לי: לא אשתוק עוד לעולם, אין לי מה להפסיד. נשים מוכנות לסכן את חייהן ולשלוח אלי סרטוני וידיאו כי נמאס להן מהדיכוי והן מוכנות לשלם את המחיר עבור כך".
כולנו ראינו מה שקרה לאזרחים שיצאו להפגנות נגד הרפובליקה האיסלמית והפלת מנהיגיה, 1,500 מהם נורו למוות, איך את מסבירה את העובדה שזה לא מרתיע אחרים להמשיך ולפעול נגד הממשל?
"יש מספיק אנשים אמיצים באיראן על מנת לזעזע את הרפובליקה האיסלמית. דברים מתחילים להשתנות, הממשל היום חושש מהתושבים ולא ההפך. הנה, אספר לך סיפור, בחורה צעירה בשם סאפה בסך הכל בת 22, קיבלה 24 שנות מאסר, יותר משנות חייה. למה? בגלל שהסירה את החיגא'ב ואמרה לא לרפובליקה האיסאלמית. וזה מה שאני מתכוונת כשאני אומרת שהממשל האיראני חושש מהאזרחים. מה יש להם לפחד מבחורה כזאת צעירה? למה הם מנסים להשתיק אותה? הם רוצים לשלוח מסר לשאר התושבים שלא יעזו לדבר כי זה מה שיקרה גם להם. תראי, כשאת חיה בבית שלך ללא חופש מינימלי, זה לא שונה מאשר לחיות בכלא. לפני שנתיים כש-1500 איש נהרגו באיראן תוך שלושה ימים בלבד, הממשל האיראני הוריד את האינטרנט כי הם לא רצו שהעולם ידע מה קורה ופשוט רצחו אותם. אני בקשר עם המשפחות שלהם, של כל אותם מפגינים שפשוט יצאו להפגנה שקטה. אמא של אחד מאותם סטודנטים שנרצחו, ילד בן 18, מקבלת כל הזמן איומים מהממשל שדורש ממנה לשתוק ולא לדבר. היא אמרה לי, עבורי זה לא משנה כבר מה יעשו לי. הממשלה לקחה את כולנו בשבי, אני לא יכולה להחליט על שום דבר, אם לרכב על אופניים, אם לשיר או לרקוד, או לצאת לרחוב ללא חיג'אב. אסור לי אפילו לקבל חיסון נגד הקורונה. בן אדם שאינו יכול להחליט שום דבר לגבי חייו, הוא בין כה וכה אדם מת. אין שום דבר שיכול להפחיד אותי יותר. הורגים אותי לאט לאט, אז למה שאפחד?"
גם כאן בארה"ב את צריכה להמשיך ולהיזהר מהיד הארוכה של הממשלה האיראנית, קראתי שהיה נגדך ניסיון חטיפה
"כן, זה היה לפני כשנה. סוכני ה- FBI הגיעו לביתי וסיפרו לי על כך. בהתחלה צחקתי ואמרתי כפעילה איראנית אני כל הזמן מקבלת איומים ואני לא לוקחת אותם ברצינות. אני זוכרת כשקאסם סולימאני נהרג על ידי ממשל טראמפ, האיראנים אז הכריזו שהנקמה שלה תהיה להרוג את מאסי. פוסטר עם התמונה שלי היה בכל מקום באיראן. הם איימו שיחטפו אותי. לא ידעתי מה הם רוצים ממני, הרי לא אני הרגתי את הגנרל הזה. אז כששמעתי על האיומים לחטוף אותי שוב, לא ממש התייחסתי אבל אז הם הראו לי תמונות של בעלי, של בני החורג ושלי. הם עקבו אחרי יוצאת לקניות בהום דיפו, קונה פרחים, דברים תמימים ואז הבנתי עד כמה הם קרובים אלי. מסתבר שהממשל האיראני שכר בלש פרטי שיתחקה אחר כל צעד שעשיתי וידווח להם. בשלב הזה האף.בי.איי אמר לי שאני צריכה לעזוב את ביתי ולעבור לבית מבטחים סודי. הסכמתי בתחילה אבל אחר כך כבר חזרתי הביתה, אני לא מוכנה להסתתר ולשנות את כל חיי בגללם".
מה יש לבעלך לומר על כל זה?
"בעלי תומך בי בצורה לא נורמלית. הפחד היחידי שלי הוא לא מהממשלה האיראנית אלא רק אם בעלי יגיד לי: 'זהו, זה מספיק אני עוזב אותך'. אפילו הילדים החורגים שלי תומכים בי וגם אשתו לשעבר של בעלי כששמעה על כוונת החטיפה. היא שלחה אלי טקסט וכתבה: יש לך עוד משפחה כאן, אם יש משהו שאת צריכה, אנו פה בשבילך. השכנים שלי בארה"ב תמכו בי וזה מה שאני אוהבת כאן באמריקה, החיבוק הזה. אחרי שהתראיינתי בסי.אן.אן על ניסיון החטיפה, אנשים שאני לא מכירה פנו אלי ברחוב ואמרו לי כמה הם שמחים שאני בסדר ובטוחה כאן. השכנה שלי ראתה אותי יום אחד, מיהרה לעברי ונתנה לי פתק עם מספר הטלפון שלה כך שאם יקרה משהו, אוכל ליצור אתה קשר ולבוא להסתתר בביתה".
איך האיראנים הגיבו כששמעו על הכרזתו של ביידן כי יחזור להסכם הגרעין האיראני ויבטל את הסנקציות נגד המדינה?
"זה נתן להם תקווה. הם קיוו שהדלתות יפתחו והם לא יהיו מבודדים יותר. הם רצו ופיללו למערכת יחסים נורמלית עם שאר העולם. הרבה אנשים יצאו לרחוב וחגגו, אבל מה קרה אז? הם גילו שהונו אותם. הממשל האיראני שלח את הכסף שקיבל לחמאס, ללבנון לחיזבאללה, לסוריה לתימן. הם גילו שהממשל לא מתכוון לעזור להם, אלא מקציבים את הכספים למען ארגוני טרור ומלחמה. זאת הסיבה שהם יצאו לרחוב והתחילו להפגין, הם לא הפגינו נגד ארה"ב וטראמפ, הם הפגינו נגד ההונאה של הממשל האיראני נגדם. מה בסך הכל רוצה העם האיראני? הוא רוצה חופש ויכולת להתפרנס בכבוד אבל כל עוד הרפובליקה האיראנית המוסלמית שולטת במדינה, זה לא יקרה".
לפני שנים רבות נראה היה שהאיראנים שונאים את ישראל וארה"ב, היו הרבה הפגנות שכללו רמיסה של דגלי ארה"ב וישראל וקריאות של מוות לישראל ומוות לאמריקה, האם את חושבת שכל הראיה הזאת השתנתה?
"לחלוטין. גם אני עברתי שטיפת מח נגד ישראל וארה"ב. ההטפה הזאת היתה בכל מקום, בבית הספר, בטלוויזיה, בשלטי חוצות. אני זוכרת המון שלטי חוצות שהציגו את ישראל ואמריקה עם דם על הידיים, דם של העם האיראני. עודדו אותנו לדרוך על דגלי ישראל ולקרוא מוות לישראל ואמריקה, אבל הדור הצעיר הצליח להשכיל כבר מזמן שהאוייב היחיד שלהם היא הרפובליקה המוסלמית, בגלל זה הם יוצאים לרחובות ומפגינים, בגלל זה הם כבר לא רואים את ישראל וארה"ב כאוייבות".
את נולדת שנים ספורות לאחר המהפכה ובעצם לאיראן אחרת, מה את זוכרת מילדותך והאם יש משהו באיראן אליו את מתגעגעת?
"אני מתגעגעת לאנשים באיראן, למשפחה שלי אבל שום דבר באיראן עצמה אין מה למה להתגעגע. אין לי זכרונות טובים מילדותי וחיי שם. מגיל שבע הכריחו אותי לחבוש חיג'אב ואם לא, לא הייתי יכולה ללכת לבית הספר, לא יכולתי להתקיים. שללו את הזכויות שלי כאישה. בכלל, המהפכה באיראן היתה בעיקר מהפכה שגזלה מנשים את חירותן וכבודן. זאת היתה מהפכה נגד נשים, שלילת כל החופש החברתי שלנו".
אבל היום הן לא שותקות יותר
"לא. הן הפסיקו לשתוק. במשך שנים רבות, נשים איראניות ברחו ממשטרת הצניעות באיראן. המשטרה היתה מכה אותן ואף עוצרת נשים אם שיערן לא היה מכוסה כמו שצריך או שלא היו לבושות מספיק בצניעות לטעמם. היום אם תעקבי אחרי חשבון האינסטגרם שלי, תראי את משטרת הצניעות בורחת מהנשים כי היום הן חמושות במצלמה. הסיסמא שלהן היא: 'המצלמה שלי היא הנשק שלי'. לימדתי נשים שיש חוקים שמותר וחובה לשבור אותם וזהו אחד החוקים האלו. אחת הנשים שלחה אלי סרטון בו משטרת הצניעות נוזפת בה שהיא עוברת על החוק בכך שהיא לא חובשת חיג'אב והיא לא התבלבלה וענתה: גם העבדות היתה פעם חוקית, אני לא הולכת לכבד חוק שאינו נכון וצודק עבורי".
מדובר במספר נשים בודדות או רבות כאלו?
"יש המון כאלו וזה מאוד מעודד ומשמח אותי לראות עד כמה הנשים האיראניות אמיצות ונלחמות על חירותן".
