כשדילון הוזייר החליט להקים את הארגון ICAN (Israeli American Civic Action Network) הוא נתקל בלא מעט ספקנות. עוד ארגון שפועל למען ישראל? מה, אין מספיק? אבל הוזייר שהספיק לעבוד בקונסוליה הישראלית עשר שנים כאחראי על היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ודרום מערב ארה"ב, שם לב שמשהו מהותי מאוד חסר בארגונים הקיימים – לוביסטים, פעילים פוליטים, חברי קונגרס ישראלים ובקיצור, כל מי שיכול להביא את הקול הישראלי להישמע. ומאליו, גם להביא לתמיכה בישראל, להלחם באנטישמיות הגואה, בקול הפלסטינאי האנטי-ישראלי הנשמע בחוזקה על ידי פעילים פוליטיים כמו איליהן עומאר ודומיה, בתוכניות לימודים בעלי מסר אנטי ישראלי ברור ועוד.
לא פשוט להקים ארגון שלא למטרות רווח, במיוחד לא מהסוג שהוזייר הקים, צריך לגייס כספים ולא פחות חשוב – אנשים שיתגייסו לפעולה. למרבה המזל, הוזייר הצליח לעניין בארגון שלו לא מעט פעילים שהרימו את הכפפה ונרתמו לפעולה. ביניהם, עורכי דין, מורים, אנשי עסקים ועוד שהבינו שהם לא יכולים לשבת ולחכות שאחרים יעשו את העבודה ושעכשיו הוא הזמן הטוב ביותר להשמיע את קולם.
"אחד הדברים המתגמלים ביותר מבחינתי הוא כשאני מדבר עם ישראלים שגרים בארה"ב ואני אומר להם: לקול שלכם יש השפעה והוא חזק מאוד. לראות את העיניים שלהם נוצצות כשהם מבינים ש'היי, אנחנו לא חייבים להיות כפופים ולהכנע לתוכנית לימודים חדשה כמו "לימודים את'ניים", יש לנו קול ואנחנו יכולים לתת לו להישמע. מאוד ריגש אותי למשל לראות אמא ישראלית עומדת ומעידה בבירה על ההשפעה של ה-BDS על משפחתה וילדיה ושלא מדובר בעניין של צדק חברתי אלא באנטישמיות גרידא. בפעם הראשונה אנו נותנים במה לישראלים ולדור הבא של הישראלים להשפיע פוליטית. מבחינתי, זה היה מאוד מתגמל".
מאז הוקם הארגון ב-2019, הוא הספיק להשיג מספר נצחונות משמעותיים. אחד מהם היתה עצירת ההצעה להכנסת לימודים אתניים בבתי הספר הציבוריים. חלק מתוכנית הלימודים הזאת כוללת הצגת פעילות ה- BDS באור חיובי, שיח אודות לינדה סרסור, פעילה אנטי-ישראלית, לימוד שירים שמתארים את ישראל כעם כובש. הלימודים גם לא מציגים את האוכלוסיה היהודית אמריקאית או ישראלית אמריקאית כמיעוט בארה"ב.
כשהנסיונות להכניס למערכת החינוך בלוס אנג'לס תכנים אנטי-ישראלים לא צלחו, ניסו פעילי BDS להכניס את האג'נדה בדלת האחורית דרך עמותת המורים של LAUSD. את ההצעה כתב מורה מוניס ביץ' בשם, סוני לוייד והיא זכתה לתמיכה גדולה, יתכן שמתוך חוסר הבנה או עניין מצד המורים שהצביעו בעדה.
"הם חשבו שאם הם לא הצליחו להכניס את זה לתוכנית הלימודים, אז אולי יצליחו דרך ארגון המורים" מספר הוזייר שמייד גייס לעזרה את איימי לסרמן, מורה בתיכון בלוס אנג'לס. "אני לא מכיר את מרחב החינוך ואיימי עזרה לי מאוד בכך. אמרתי לה: בואי נתייחס לעניין כאילו אנו עושים לובי למשהו. ברגע שגילינו מי היו המורים שתמכו בהצעה – היו 250 מורים כאלו – שלחנו אליהם אימייל והסברנו להם שישראלים הם גם מהגרים ושההצעה להכיר ב-BDS היא בעצם הצעה נגד המהגרים הישראלים וילדיהם וזה לא בסדר. רבים מהם הבינו את זה ושלחו בחזרה אימיילים מתנצלים שהם חוזרים בהם. בסופו של דבר בהצבעה נוספת שנערכה המאזן היה 72-28 אחוז לטובתנו, שזהו מרווח גדול מאוד".
הוזייר, נולד בוואלי למשפחה אמריקאית שהגיעו לארה"ב בשנת 1631 והיתה חלק ממושבת מסאצ'וסטס. סבא וסבתא שלו עבדו במזרח התיכון, אבל בכך מסתכם הקשר שלו לישראל. "רבים טועים וחושבים שאני יהודי" צוחק הוזייר "אבל אני לא. מה שכן, תמיד היה לי כבוד גדול לישראל ולקהילה היהודית. אני זוכר שכבן 21-22 ראיתי את התמונות מהאינתיפדה השניה ואת הטרור שישראל מתמודדת אתו וכשאותו טרור איסלמי הגיע גם לאמריקה, זה זיעזע אותי. לאחר שסיימתי את לימודי בקולג' גייס אותי אהוד דנוך לעבוד בקונסוליה ונשארתי שם במשך עשר שנים. החוויה הזאת העלתה אצלי את המודעות לחשיבות של ההסברה הישראלית והחשיבות שהקול הישראלי ישמע ויזכה לתמיכה".
"כשאני מסתכל על המוסלמים בארה"ב, אני רואה עד כמה הקול שלהם חזק כי יש להם נציגים שרצים למועצות ערים, למפלגות פוליטיות והקול שלהם נשמע בקמפוסים ולעומתם הקול הישראלי חלש. לצערי הבחנתי לא פעם שמתייחסים לישראלים כאזרחים סוג ג', וזה שבר לי את הלב. הרבה יהודים מעורבים פוליטית ומתייחסים לישראלים ככאלו שעושים הרבה רעש אבל אין להם מה להגיד, אבל בדיוק ההפך הוא הנכון. יהודי ארה"ב יכולים לבחור את מערכת היחסים שלהם עם ישראל, אבל עבור ישראלים, זו לא בחירה. זה בדנ"א שלהם. אף אחד לא יכול להשתוות אליהם מבחינת הקשר שלהם לישראל ולכן דווקא הם צריכים לדבר ולהשפיע".
רוברט מאיר שייסד עם הוזייר את הארגון ומשמש לצידו כיו"ר מציין כי הארגון גדל בצורה משמעותית בתקופת הקורונה. לפני שפרצה המגיפה, היה מניין החברים בו 4000 איש בלבד והוא יותר משילש את עצמו והיום מונה 16000 איש. העניין הגדול ב-ICAN הביא לפעילות רבה מצד אנשים שעד אז לא היו פעילים. בקיימברידג' מסצ'וסטס וברלינגטון ורמונט, הצליחו הפעילים לבטל הצעת תמיכה ב-BDS שפרו-פלסטינים ניסו להעביר. ולמועצת בתי הספר של מסצ'וסטס הגישו את מועמדותם שני יהודים רוסיים שאמנם לא זכו לאחר מירוץ מאוד צמוד, אך הקפיצו את מספר ההצבעות אותה שנה באופן ניכר מכל שנה אחרת בעבר. מה שמצביע על עניין גדול בקהילה היהודית והישראלית-אמריקאית.
לא מעט ישראלים ובני ישראלים הצטרפו לשורות הארגון בשנים האחרונות. אחת מהן היא אסתר רביד.
רביד בת לאם אנגליה ואב ישראלי, נולדה בוואלי ועברה לארץ עם הוריה וארבעת אחיה כשהיתה בת 15. "כשעליתי לארץ הייתי ממש אמריקאית, עם המבטא והכל. היה לי שוק תרבותי כי לא דיברתי עברית והתייחסו אלי כתיירת" מספרת רביד בעברית קולחת ללא מבטא אמריקאי. "ההורים שלי שלחו אותי לפנימיה והיה זה נפלא לגדול שם. יש בארץ עצמאות לילדים שאין כאן בארה"ב. הורים בישראל לא מתערבים בחיי ילדיהם כמו כאן בארה"ב. יש לילדים בארץ חופש להסתובב ברחוב, להכיר חברים והם גדלים להיות מאוד עצמאיים מגיל צעיר".
רביד זוכרת באהבה וגעגועים את חמש השנים שהעבירה בישראל. אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, היא שבה לארה"ב, נישאה והביאה שלושה ילדים: בני 8, 6, ושנתיים. "אני משווה את הילדות שלהם וילדות של ילדים ישראלים בארץ ושמה לב עד כמה אנו מגוננים עליהם יותר מדי, שומרים עליהם בצמר גפן" היא אומרת. "אני לא בוטחת שהם יחצו שני צעדים בכביש לבדם, זו הורות כל כך שונה מהורות בישראל. כילדה בפנימיה בהוד השרון, הייתי רואה את ההורים שלי שגרו בראשון לציון, פעם בשבועיים והייתי צריכה להתמודד לבדי עם הבנים והבנות בפנימיה. זאת היתה חוויה של החיים ומה שנתן לי את הקשר המיוחד שלי לישראל שלא הייתי מחליפה אותה בשום דבר".
אסתי היתה תמיד מאוד מעורבת מבחינה קהילתית ופוליטית ואף עבדה עבור שני חברי קונגרס. "עבדתי למען נזקקים ופעילות חברתית/קהילתית היא חלק גדול ממי שאני".
ל-ICAN היא הצטרפה לפני מספר שנים והיא נמנת על חברי הוועד המנהל. "יש לנו ארגון נהדר שפועל למען ישראל אבל למרבה הצער אין לנו מספיק ישראלים וזאת המטרה שלנו, להביא כמה שיותר ישראלים להבין שיש להם קול והם יכולים להביא לשינוי".
המעורבות, אומרת אסתי, יכולה לבוא בצורה של כתיבת מכתבים למחוקקים, להביע תמיכה או לחילופין מחאה. "לנבחרי הציבור שלנו איכפת מהקול שלנו וכשהם שומעים מאתנו, יש לכך עוצמה. לקבוצות מהגרים רבים יש קול והם לא מהססים להשתמש בו ומצליחים להביא לשינוי, אין כל סיבה שאנו לא נשתמש בקול שלנו. הנה, תראי איזה שינוי הצלחנו להביא עם מניעת כניסת הלימודים האתניים לחוק החינוך בבתי הספר והצלחנו להכניס את לימודי השואה לתוכנית הלימודים. בשבילי כאמא, זהו נושא מאוד חשוב."
מייקל (מייקי) מיכאלוב, 41, הוא בן להורים ישראלים שנולד וגדל בלוס אנג'לס. מיכיאלוב המשמש כיו"ר הבורד בקליפורניה, הוא בעל חברת נדל"ן מצליחה המשקיעה בבתי דירות ומחסנים. הוא גם נשוי ואב לשני ילדים קטנים וחשוב לו שהם יגדלו בביטחון וללא חשש מפני גילויי אנטישמיות. "אני למעשה לא קורא לזה אנטישמיות אלא "שינאת ישראלים", זוהי גזענות לשמה ואנו צריכים לקרוא לזה בשם המפורש. כששונאים ישראלים, שונאים למעשה יהודים".
מיכאלוב מוטרד מאוד ממה שהוא עד לו בשנים האחרונות, עליה במקרי שינאה נגד יהודים וחוסר תגובה חזקה וברורה מצד פוליטיקאים ונבחרי ציבור. "איך שנלחמנו עד היום לא אפקטיבי יותר" הוא אומר נחרצות, "אז יש את סטנד וויט אז שהם מאוד חזקים בקמפוסים ובקרב סטודנטים, אבל מבחינה פוליטית, אנחנו לא מגיעים לנבחרים כמו שצריך. אנו עובדים אתם בצורה רכה מדי והגיע הזמן לנקוט בצורה יותר אגרסיבית.
מה שאנו עושים ב-ICAN, אנו מגיעים לנבחרים ומועמדים פוליטים ואומרים להם: הילדים שלנו צריכים שיגינו עליהם בבית הספר בגלל מי שהם, הם לא רוצים שיתקיפו אותם בגלל שהם יהודים, שלא יתקיפו אותם ברחוב, אנו זקוקים לתמיכה שלך. כשאנו מכינים הצעה (Bill), אנו זקוקים לתמיכתך ואגב, אם לא תעשה זאת, לא נשתוק ובבחירות הבאות נמצא את המועמדים שכן יתמכו בהצעת החוק שלנו ונתמוך בהם ואתה תאבד את המושב שלך".
"למה את חושבת שכל הזמרים והסלבס מתקפלים ולא נוסעים לישראל לאחר שהכריזו שהם מגיעים לשם? כי ברגע שהם מכריזים על כך, כל הערבים משתגעים ומאיימים עליהם והם מפחדים מהתוצאות ומבטלים את הגעתם. זה הכח האדיר של הלחץ עליהם. אנו צריכים לשחק את אותו משחק- לא תתמכו בנו, במטרה שלנו, זאת תהיה התוצאה, אנו לא נתמוך בכם כשאתם תרוצו."
הסיבה לכך שהקול המוסלמי חזק כל כך בארה"ב היא שיש להם נציגים פוליטיים במפלגות. "תראי את אילהאן עומאר ורשידה טאליב, הם מכניסים את האנשים שלהם לפוליטיקה האמריקאית ולכן הם צוברים כח. אין ישראלים שנמצאים באותן עמדות כמוהן בפוליטיקה. ישראלים מגיעים לארה"ב לעשות כסף שיהיו להם חיים טובים יותר ואולי גם חושבים לחזור לארץ אחר כך. עכשיו, כולנו יודעים שזה לא קורה לרוב. הם מתחתנים, מביאים ילדים ועכשיו יש להם שורשים באמריקה. מה הבעיה? שכאן הם יכולים ללכת ברחוב ויקראו להם: יהודים מלוכלכים ויתקפו אותם על כך שהם יהודים. לנו יש אחריות, להבטיח שזה לא יקרה. אנו מעוניינים בישראלים שירוצו למשרות ציבוריות ופוליטיות ומוכנים לתמוך להכשיר אותם ולתמוך בהם לאורך כל הדרך. תראי את עו"ד סיגל שטח מלאס וגאס. היא רצה למשרת ה-Attorney General (פרקליטה) בנבדה. היא אמנם לא נבחרה אבל תחשבי איזה נהדר זה היה אם היתה אישה ישראלית מכהנת בתפקיד הזה. אם היו מנסים להעביר פסיקות/חקיקות נגד ישראל במדינה, היא היתה מייד עוצרת את זה."
שטח אמנם לא הצליחה להביס את המועמד הדמוקרטי שנבחר שוב למשרת פרקליט נבדה אך היא נבחרה לפני שלושה שבועות לחברת וועד של ה-RNC (המפלגה הרפובליקנית).
אני חושב לעצמי, איזו מורשת אני משאיר לילדי? עולם ששונא ישראלים? אנחנו לא יכולים לזלזל במה שיקרה עם ילדינו וילדי ילדינו. מה שקרה בשואה, עשוי חלילה וחס לקרות שוב. אי אפשר לזלזל בכך. בחיים לא הייתי חושב שיגיע יום ושיהודים שיושבים לאכול בלה סיינגה יותקפו בגלל שהם יהודים והנה זה קרה כשהיתה מלחמה בישראל. איפה אנחנו חיים? אתה יהודי? אז תחטוף מכות".
מיכאלוב מזהיר שאם אנו לא נתחיל להיות מעורבים יותר, יש סיכוי טוב שהדורות הבאים ימשיכו ויתרחקו מהקשר שלהם לישראל ומהזהות היהודית שלהם עד שכל מה שיוותר יהיה שם המשפחה שלהם. "יש ישראלים שמזלזלים בזה ואומרים: אנחנו בסדר, הם בטוחים בזהות שלהם מספיק ולא חושבים מה יקרה עם הדור הבא או שזה שאחריו. אם לא תדחוף את ה- Legacy שלך מספיק ולא תטמיע בילדיך את הגאווה על כך שהם ישראלים והם צריכים להשמיע את קולם ולא לחשוש, הם ילכו ויתרחקו משורשיהם היהודים”.
לפני חודשיים נסע מיכאלוב לטיול לישראל במסגרת "מומנטום", טיול של אבות יהודים. אחד המקומות בהם ביקרו היה מוזיאון יד ושם. "הייתי הרבה פעמים בעבר ביד ושם. בחלק הראשון של המוזיאון מספרים איך כל השואה התחילה וזה התחיל עם מודעות ואזהרות: אל תקנה בחנות של יהודים, אל תלך לרופא יהודי, אל תפנה לעורך דין יהודי. היום זה ה-BDS, הוא זה שמזהיר אנשים לא לקנות סחורה מישראלים וכו'. אז ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכולנו יודעים איך זה נגמר אז. אם לא נתחיל במאבק עכשיו, העתיד כבר כתוב בשבילנו. אנו לא יכולים לחכות עד שנדחק לפינה".
לפרטים נוספים על ICAN, בקרו באתר הבית: israelusa.org
צילם: אברהם יוסף פאל
