היתה זאת הזדמנות טובה לשבת עם הקונכ"ל הלל ניומן לראיון, שבועות מספר לפני שובו לארץ. הלל, בדרך כלל קונסול עסוק מאוד שאחראי לשבע מדינות בחוף המערבי, נמצא כבר עם רגל אחת בישראל אותה עזב לפני ארבע שנים לטובת שליחותו. לארה"ב הוא הגיע עם אשתו איילה ובנם רם, אז ילד בן 9 ועכשיו כבר בן 13. "הוא התאהב בלוס אנג'לס," מודה ניומן "כשהוא הגיע לכאן הוא לא ידע אנגלית היטב ועכשיו מדבר אותה על בוריה. הוא סיים את חטיבת הביניים כאן ויתחיל ללמוד בתיכון בארץ".
חייו של ילד של דיפלומט נשמעים כמו חוויה לא רגילה
"זה לא תמיד קל. המשפחה נושאת בנטל מסויים כי צריך לעזוב את המשפחה, הסבא והסבתא והחברים. פתאום נמצאים במקום חדש שאף אחד לא מכיר אותך וצריך ליצור חברויות חדשות וזה קשה מאוד עבור ילדים. לאשתי יש קריירה, היא עבדה בבורסת היהלומים אבל לא יכלה להמשיך עם הקריירה שלה כאן. אנשים לא מבינים את המורכבות והקשיים, זה לא זוהר כמו שזה נשמע".
ובכל זאת, יש בונוס לילדים שלומדים לדבר שפות שונות ולהכיר תרבויות
"אספר לך משהו. בני נולד כששירתתי באוזבקיסטן ושם מדברים רוסית ואוזבקית. בגיל שלוש הוא כבר היה דובר רוסית שוטפת כי השמרטפית שלו דיברה אתו רק ברוסית. בבית הקפדנו לדבר אתו רק בעברית כי לא רצינו לבלבל אותו עם יותר מדי שפות (הלל ניומן נולד בדרום אפריקה – א.א.). הוא היה מדבר אתי ברוסית ואני לא הבנתי אף מילה. אני בהחלט מקווה שזה באמת יעזור לו בחיים".
כשנה לאחר שהגעת לכאן כבר פרצה המגיפה, איך זה השפיע על אופן העבודה שלך
"היו אלו שנים מוטרפות. הקוביד טרף את הקלפים וחייב אותנו לשנות הרבה דברים, אבל יחד עם זאת השליחות היתה מרתקת והישגנו המון דברים. זה שינה מאוד את אופי העבודה והפעילות של הקונסוליה ושלי כקונסול. היינו אמנם פתוחים כל הזמן אבל עברנו לעבודה בקפסולות כשמחצית העובדים עבדו מהבית ומחציתם בקונסוליה. המחשבה היתה שאם מישהו יחלה חלילה, לא כל הקונסוליה תשבות. העומס עלינו היה בלתי רגיל. בבת אחת בוטלו כל הגאלות וכל הכינוסים הגדולים שזה חלק גדול מהפלטפורמה והעבודה שלנו. הרי אתה נפגש עם אנשים באירועים גדולים שאתה משתתף ואף נואם בהם. אז היינו צריכים לעבור למתכונת עבודה שונה, הזום תפס את מרכז הבמה והייתי צריך להכיר אנשים דרך המסך שזה הרבה יותר קשה, העברנו גם הרצאות דרך המחשב. חלק גדול מהפעילות היתה שהקהילה תדע שאנו כאן בשבילה. יצרנו גם קשר עם הקהילות השונות שגרות כאן. חילקנו מחשבים לבתי ספר שיוכלו להמשיך וללמוד, לחלק גדול בקרב האוכלוסיה האפרו-אמריקאית לא היה מחשב והם היו מנותקים מחינוך. עזרנו גם לכנסיות, הקמנו אתרים שאנשים יוכלו לעבור בדיקות קוביד כי בקהילות הלטיניות והאפרו-אמריקאיות, מרכזי הבדיקה היו לפעמים רחוקים מבתיהם. נכנסנו לשותפות עם עיריית לוס אנג'לס וחילקנו חבילות מזון לנזקקים. פרסמנו שלטי חוצות שאנשים שמטיילים ברחוב שידעו שישראל נמצאת שם בשבילם. זה משהו שיצרנו ויזמנו בגלל הקורונה ודבר מאוד שונה ממה שאנחנו עושים בדרך כלל. חלק מהפעילות היה שירות לקהל, נפל עלינו עומס אדיר כי בעבר אנשים היו פשוט נוסעים לארץ ואילו הפעם הם היו צריכים לקבל אישור. עשרות אלפי אנשים פנו ולא היו לנו מספיק עובדים כי עבדנו בקפסולות, זה גרם לשינוי במתכונת הפנימית של הקונסוליה. אני טיפלתי אישית בהמון מקרים של אנשים שנפלו בין הכיסאות והפכתי ל"קונכ"ל של הקורונה"
מעריכה שאופי העבודה באוזבקיסטן היה מאוד שונה מזה שכאן
"לחלוטין. הייתי אחראי על שתי מדינות, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. שירתתי שם כשלוש-ארבע שנים לפני שהגעתי ללוס אנג'לס כי במשרד החוץ אתה לא מסיים שירות ומייד מתחיל שירות חדש, אתה חוזר לארץ לשנתיים ואז רק יכול לצאת לשליחות נוספת. באוזבקיסטן אין כמעט ישראלים על בסיס קבוע והקהילה היהודית שם מונה כ-8,000 איש. העבודה שם היתה בעיקר עבודה מול הממשל כי כמעט שאין שם דיפלומטיה ציבורית. כל התחום של הרצאות יצירת דעת קהל, מדיה חברתית, תקשורת, לא קיים שם. העבודה היתה בעיקר, בניית מערכת יחסים אישיים עם הנהגת המדינה. כשהגעתי לשם היחסים היו די קפואים מכל מיני סיבות ושברנו זאת בכך שהפכנו לתועלת למדינה. הבאנו אליה רופאי עיניים, מומחה לרפתות, איפשרנו לאנשים להגיע לישראל לטיפולים רפואיים ועוד. זה עולם שלם שהוא אותנטי ומקורי ושונה מאוד מהמערב. ממש מרתק. בלוס אנג'לס זו דיפלומטיה ציבורית השתתפות בכינוסים גדולים, גאלות, אירועי תרבות, עבודה מול נבחרי ציבור – לא רק הנשיא והמושל – אלא בכלל".
נשמע שהעבודה כאן הרבה יותר אינטנסיבית ומורכבת גם מבחינת מספר המדינות להם אתם אחראים
"הקונסוליה למעשה היא כמו שגרירות רק שאנו לא יושבים בעיר הבירה. אנו מייצגים את מדינת ישראל בפני שבע מדינות בארה"ב. אנו ממונים על תחומים רבים ככלכלה, עסקים, תרבות, מדיניות ועוד. כל בוקר אתה צריך לחשוב האם אני נפגש עם חבר קונגרס או שהיום אני מתעסק עם משלחת תרבותית. כל יום יש התלבטויות ודילמה קשה עם ההחלטה איפה להשקיע את המשאבים. מה הוא סדר העדיפויות. אנו שמנו לעצמנו כעדיפות לגעת בכמה שיותר אנשים כדי להעביר את הדימוי החיובי ושמה הטוב של מדינת ישראל. לכן שמנו דגש על עבודה עם הקהילות השונות ותרומה עבורן. עשינו הרבה פעילויות בקרב הקהילה הלטינית והאפרו-אמריקאית. עשינו שלושה ציורי קיר אחד על הבניין של הפדרציה הקוריאנית מתוך הזדהות עם הקוריאנים. כך יוצרים קשר אישי והקשרים האלו מובילים גם לקשרים עם מדינת ישראל. בסוף השליחות מה שנשאר אתך אלו החברויות ואני גאה בכך שיש לי אנשים שיצרתי אתם קשרי חברות שימשיכו גם אחרי סיום שליחותי כאן".
היה משהו שהפתיע אותך לגבי הקהילה הישראלית שכאן?
"הופתעתי לטובה. גיליתי שיש עולם שלם של חיי קהילה ועד כמה הישראלים מעורבים, יש סטיגמה מסויימת לגבי הישראלים החיים כאן, שהם חיים לעצמם ואינם מעורבים וזה לא נכון. הם מעורים ומעורבים במה שקורה בישראל ואני לא מדבר רק על ה-IAC אלא על משפחות ואושיות שדואגים לשמירה על הפעילות התרבותית בקהילה. גיליתי פה חיי קהילה תוססים, בין אם אלו מסעדות ישראליות, מרכזי קהילה ותרבות, תיאטרון. אני חושב שכל הקונסוליה היתה מעורבת והגיעה להרבה אירועים בקהילה.
יום העצמאות השנה היה מאוד שונה מבשנים קודמות, פתחתם את ההזמנה לכל הקהילה במקום לפעילים בקהילה וראשי ארגונים, משהו שנהגתם לעשות בעבר. מה הביא לשינוי?
"היתה זאת השנה ה-75 למדינת ישראל, שנה עגולה כזאת ובעלת משמעות. בנוסף במספר השנים האחרונות לא התקיימו אירועי יום העצמאות בגלל המגיפה. זה נכון שרוב הנציגויות מציינות את יום העצמאות באירוע אינטימי יותר עם רשימה מצומצמת של 200 מוזמנים. מתכנסים באיזה אולם של בית מלון, אוכלים והולכים הביתה. אבל השנה רצינו לעשות משהו מיוחד ולהראות הבעת תמיכה במדינת ישראל ורצינו אירוע גדול ככל האפשר. הכנסתי לתוך הסיפור את ה-IAC והפדרציה והפקנו אירוע ענק של 1800 איש באחד האולמות הגדולים בעיר, תיאטרון סבן. האירוע היה בסימן ההישגיות הישראלית עם גל גדות בתחום הבידור ומירי אדלשטיין שהיא פילנתרופית גדולה ודובי פרנסס שמשקיע למעלה מ-200 מיליון דולר בשנה בכל מיני פרוייקטים. רצינו להראות את הפנים היפות של מדינת ישראל מבחינת פעילות ותרומה לקהילה ואני חושב שעשינו את זה".
מה ההישג שאתה הכי גאה בו בשירותך הנוכחי?
"קשה לסכם 4 שנות פעילות במשפט או שניים אבל אומר לך כמה דברים. קודם כל, יצרנו קשר עם המושלים של כל המדינות, שניים מהם ביקרו בישראל שזה הישג גדול מאוד. המושל של יוטה, אישיות מיוחדת, הזמין אותי אישית לחווה שלו ל"וויקאנד". זה קשר אישי שנשאר אתך. מושל של מדינה קובע המון, כשיש אנטישמיות למשל או איך הוא מגיב כשיש ניסיונות להחרים את ישראל? האם הוא ירתם נגד זה? חשוב שיהיה לך שותף למאבקים האלו. במרחב שלנו יש 75 חברי קונגרס, זה המון והצלחנו ליצור קשר כמעט עם כולם. זה חלק מהעבודה השקטה שלנו מאחורי הקלעים. בנוסף כשהגעתי לכאן הייתי צריך ליצור קשר עם קהילות נוצריות. ויצרנו קשר עם למעלה מ-200 ראשי קהילות נוצריות, פסטורים. יש לי מפגש אתם כל רבעון".
יש לך מחשבות על השליחות הבאה?
"היא כאמור לא תתרחש מייד, אבל הייתי מאוד רוצה לשרת ביוון. ישראל בנתה יחסים עם בלוקים של מדינות: יוון קפריסין וישראל. ראשי המדינה נפגשים פעם בשנה ונבנו יחסים מדהימים. יש לי קשר אישי ליוון, הייתי מרצה להיסטוריה של העת העתיקה ולמדתי יוונית עתיקה. אני מעריץ את התרבות היוונית. למדתי גם המון על הרומאים והשלטון הרומאי וזה מרתק אותי ומסקרן אותי".
