התקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר, חשפה אלפי סיפורים מזעזעים וטרגיים אך גם מאוד מרגשים והירואים. אריאל עין גל, 26, אחד הניצולים מהטבח בחוף זיקים, הגיע ללוס אנג'לס לפני כשבועיים במטרה לספר את סיפור ההצלה המדהים שלו על ידי מפקדים בסיס חוף זיקים.
אריאל, 26 סטודנט באוניברסיטת באר שבע וחבריו מבר ה"מילבה" בבאר שבע החליטו לערוך ערב גיבוש בחוף זיקים. לקח להם זמן לקבוע ערב שהתאים לכולם ובסוף הוא נפל על ה-6 באוקטובר. המיקום: חוף זיקים.
אריאל הלומד מדעי המחשב ובלשנות, זוכר שהערב התחיל בכיף. "היינו 21 חבר'ה. כשהגענו לחוף, רצינו להתמקם בחוף המוכרז היכן שיותר מאוחר נטבחו בו כולם, אבל שניה האחרונה החלטנו להתמקום באזור הלא מוכרז של החוף. הבאנו אתנו פתיליות, גנרטורים, אוכל, שתיה, די.ג'יי, מוסיקה. מסיבה די רצינית. חגגנו עד השעה 6 בערב והלכנו לישון, בשעה 6:30 התחיל הבלגן".
החבר'ה התעוררו ביום שבת בבוקר לקריאת: "צבע אדום" ולקולות המטחים. בסרטונים שצילמו כמה מהם, נראה שבתחילה הם לא ממש הבינו עד כמה המצב מסוכן, ההכרה בכך עם זאת הגיעה מהר מאוד. "בהתחלה התחבאנו בין המכולות בחוף שם הדייגים מאחסנים את הציוד שלהם, הסתתרנו שם במשך כ-20-30 דקות והתפללנו שלא תיפול רקטה עלינו. עשרות רקטות נפלו כ-100 מטר ממנו. בינתיים התחילו להגיע סירות מהחוף עם המחבלים. בהתחלה לא הבנתי מה אנחנו רואים, אבל אז התחילו לירות עלינו מהים והבנו במה מדובר. באותו זמן, גם חיל הים פתח באש, חלק מהכדורים עפו לחוף. בשלב הזה ידענו שאנחנו לא יכולים להישאר שם והתחלנו לרוץ כשתוך כדי כדורים עפים לידינו ופוגעים בחול מטר לידינו. רצנו מזרחה לכיוון בסיס זיקים הסמוך. כשהגענו לש"ג התחלנו לדפוק על השער והתחננו לש"ג שתכניס אותנו. החיילת, טירונית שרק התגייסה לצבא חודש וחצי לפני כן, אמרה שהיא לא יכולה להכניס אותנו כי אין אישור. התחננו לפניה, אמרנו לה: אנחנו יחפים, ברחנו מהחוף, יש חדירה של מחבלים. בסוף היא השתכנעה ונתנה לנו להיכנס".
"נכנסנו למיגונית של הש"ג להסתתר שם. אני הבנתי שבגלל שהחיילת טירונית, לא תבוא ממנה הישועה וביקשתי שתיתן לי את הרובה שלה. היא סירבה בהתחלה אבל התקשרה למפקד שלה שנתן לי אישור לקחת את הנשק. חיפיתי על החברים שלי במשך כ-40 דקות כשכל אותו זמן בחוף המוכרז המחבלים עשו טרור וטבחו בכל מי שהיה שם. יותר מאוחר התברר לי שנרצחו שם 35 איש".
בינתיים, הגיעו למקום שלושה לוחמים שבאו לחלץ אותם. על הקרב ההרואי שהתרחש שם, נכתב רבות בהמשך. בבסיס שירתו באותו הזמן 90 טירונים שהיו בצה"ל פחות מחודשיים. חייל סגל הבסיס שלח את הטירונים לתפוס מחסה והם ערכו קרב מול כ-50 מחבלים. במהלך הקרב שהסתיים בשעה 10 בבוקר, נהרגו שבעה לוחמים, ביניהם סגן ינאי קמינקא, בן 20 מצור הדסה.
"הוא היה מדהים" נזכר אריאל "תדרך אותנו ונתן לנו להרגיש שצה"ל בא לחלץ אותנו. הוא הסביר לנו בדיוק מה לעשות ושמר על קור רוח למרות שבדיוק הגיע אלינו מהתקלות עם מחבלים. אין לי מה להגיד, בחור באמת מיוחד. אחר כך הוא עזב אותנו שם כדי ללכת לעזור לחברים שלו ונהרג."
אריאל היה היחידי שחמוש מלבד סמל נוסף שהיה שם אתו. הסמל, פנה בקשר לתגבורת, אבל לא קיבל כל מענה. אריאל וחבריו גם ניסו להזעיק עזרה מהמשטרה, מכבי אש, מד"א וכל מי שיכלו לחשוב עליו, אבל אף אחד לא ענה להם. חלק מחבריו התחילו לכתוב טקסטים עם מכתבי פרידה להורים, חלקם התקשרו להיפרד. הסוף מעולם לא נראה יותר קרוב. אריאל החליט שהוא לא מתקשר ולא נפרד. "לא רציתי לעשות להורים שלי את זה. חשבתי שאם אמות, ממילא יוודע להם בסוף ואם לא אמות, אז למה שיהיו בחרדה לשווא?".
כל אותו זמן שומעת קבוצת החברים מטחי יריות ללא הפסקה שהגיעו מכל הכיוונים. הם עמדו בפני דילמה, האם להישאר שם ולהסתכן שהמחבלים ישתלטו על הבסיס ויהרגו אותם, או לברוח ולהסתכן שהם יפגשו אותם בדרך או יהרגו ממטח היריות והפצצות. "בסוף החלטנו לברוח. בשעה 8:30 בבוקר רצנו לכיוון המכוניות שלנו שחנו בסמוך לש"ג .
אחד החברים שלנו שעובד במשרד הביטחון והיה אתנו על הקו, אמר לנו שאנחנו צריכים לעוף משם כמה שיותר מהר. התחלקנו לחמישיות ועלינו על הרכבים. ואז בדיוק כשאנחנו רצים לכיוון הרכבים, יצא מחבל מבין השיחים והתחיל לירות עלינו. למזלנו, החייל שהיה אתנו, ירד למצב שכיבה וירה במחבל בראש".
ברכב של אריאל, היו שני חברים בדואים, די.ג'יי וחברה. הם התחילו לנסוע, לא בטוחים בדיוק לאיזה כיוון אבל העיקר להתרחק מהבסיס ומהמחבלים. "אבל פתאום אנחנו רואים שנסענו לכיוון עזה. ברגע שראינו את קיר הצלפים, הבנו שאנחנו בכיוון הלא נכון, עשינו פניית פרסה וחזרנו לכיוון הבסיס. מרחוק הבחנו ברכב משטרתי מסוג סוואנה ועל הארץ שוכבת גופה. צעקתי לבדואי שנהג ברכב להאט, הוא האט ופתאום אנחנו רואים את הגופה שהיינו בטוחים שזה שוטר שנורה, מתרוממת ומכוונת לעברנו קלצ'ניקוב. המחבלים הכינו לנו מארב. מהשיחים יצאו עוד כמה מחבלים והם התחילו לירות עלינו. הם ירו עלינו במדוייק, ידעו בדיוק מה הם עושים. אני כבר השלמתי עם זה שאני הולך למות. הנהג שלנו לחץ על הגז, עקף אותם וברחנו משם. רק חמישה כדורים פגעו ברכב. החברה שהיתה אתנו קיבלה כדור באצבע, בכתף ועוד אחד חלף לה מעל הראש".
הרכב השני שנסע מאחור לא היה כל כך בר מזל. המחבלים ירו לעברו ופגעו במיכל השמן וברגלו של אחד הנוסעים. "אחרי שנסעו עוד 500 מטר, הרכב עלה באשר וכולם יצאו וברחו לעבר מבנה נטוש. הם היו שם כחצי שעה עד ששמעו רכב מתקרב ויצאו משם. היה זה כח של לוחמי מגלן שפינו אותם משם".
אריאל וחבריו הספיקו להתקשר לשאר החברים והזהירו אותם שמחבלים עורכים להם מארב על הכביש. אלו עשו פניית פרסה וחזרו לבסיס ממנו יצאו והסתתרו במיגונית.
כל קבוצת החברים של אריאל הצליחה להלחץ כמעט ללא פגע, אבל לאחת מהן לא היה כזה מזל. "מור גבאי היתה אתנו מתחילת הערב, שתתה ואכלה אתנו ובשעה 6:10 בבוקר החליטה לנסוע לאמה שגרה בנתיבות. בדרך כשנשמעה האזעקה, היא נכנסה למיגונית שראתה בדרך. היא הספיק להוציא עשרות שיחות אזהרה לחברים. אחרי 20 דקות במיגונית היא חשבה שבטוח לצאת בחזרה לדרך והתחילה לנסוע, אבל המחבלים כבר היו בכל מקום וירו לעברה עשרות כדורים. אנחנו היינו בטוחים בתחילה שהיא חטופה עד שמצאו את הגופה שלה".
אריאל החליט לעשות לזכרה של מור קעקוע. "עשיתי קעקוע של 21 / 20. היינו עשרים ואחת וחזרנו רק 20. קעקעתי את המספר על הזרוע, היכן שיש לניצולי שואה מאושוויץ מספר. מבחינתי משמעות הקעקוע הזה הוא: Never again is now
מספר ימים לאחר האירוע הטראומטי, אריאל התגייס למילואים בפיקוד צפון, אבל אחרי זמן קצר אירועי אותה שבת שחורה שבו אליו ביותר עוצמה והוא שוחרר. חלק מצוות המילבה גם שב לעבודה כעבור ימים ספורים "כדי לנקות את הראש, לשתות בירה ולדבר" מסביר אריאל. הבר גם סידר לכל העובדים פסיכולוגים שישבו עם כל הניצולים במעגל ודיברו אתם במשך שלוש שעות על כל מה שעברו. בנוסף, כל אחד מהם קיבל פסיכולוג באופן פרטני.
כששואלים אותו אם הוא חושב לעזוב את הארץ ולעבור לארה"ב למשל, הוא עונה: "בעבר תמיד היתה לי מחשבה שאני רוצה לעשת רילוקיישן לכמה שנים, אבל לרדת מהארץ? ממש לא. זה כמו לתת לחמאס את הניצחון זו המדינה שלי ושם הבית".
למרות שהוא אינו מגדיר עצמו כאדם מאמין, אריאל בכל זאת הלך לבית הכנסת לומר את ברכת הגומל. "אני מרגיש שקיבלתי את החיים במתנה וראוי להגיד תודה למי שלא יושב שם בין אם קוראים לו אלוהים או אללה".
