נולדתי ברחובות בתחילת שנות ה-70, בגיל צעיר עברתי עם משפחתי לקיבוץ שדות-ים והתאקלמתי בקבוצת גילי-כיתת "שונית". בספריית ביתנו היו ספרים על ספורט ומגלי עולם, דבר שחשף אותי לעולם הגדול וסיקרן אותי מאוד לחלום ולראות מה נמצא מעבר להרים ובפסגתם.
כבר מגיל צעיר הייתי חובב אתגרים והרפתקאות. הייתי מחפש מטרות ומנסה להגשימן. בגיל 15 הכרתי כמה אנשים בקיבוצי, שדות-ים, שהתאמנו בריצות ארוכות. אחרי בוחן 600 מטרים בכתה ח' התנשפתי ארוכות והשתעלתי המון. אחרי כמה דקות של התאוששות החלטתי שאני מתחיל להתאמן בריצות. התחלתי לרוץ מסביב לקיבוץ ובחוף הים היפה של שדות-ים. בן קיבוץ שלי, יואב לוי בוגר יחידה מובחרת בצבא ורץ למרחקים ארוכים לקח אותי תחת חסותו, ויחד עם ילד נוסף שהיה גדול ממני בשלוש שנים, התאמנתי בריצה. לא עבר זמן רב והם שיכנעו אותי להתאמן לחצי מרתון בית שאן. תוך כדי האימונים הם סיפרו לי על האתגר הגדול של המרתון המלא. כמובן שהייתי סקפטי בהתחלה, אך מהר מאוד התלהבתי מהרעיון והסכמתי לנסות. המרתון היה האתגר אליו שאפתי, ולכן הייתי מסיים את הלימודים וכל יום מלבד יום ראשון שהיה יום המנוחה, הייתי רץ.
היו ימים שלא הייתה לי כל כך המוטבציה לצאת לרוץ, אך דבקות המטרה הייתה אל מול עיניי וכך שאבתי את הכח לצאת לאימונים הארוכים והקשים. ובסוף דצמבר 1986, בגיל 16 וחצי בלבד התייצבתי על קו הזינוק עם מעט מאוד אנשים יחסית, לרוץ את מרתון טבריה הבינלאומי. תוך כדי המירוץ היו הרבה רגעי משבר, אך המטרה היתה לסיים בריצה את כל 42.195 הקילומטרים. אימוניי הרבים עזרו לי להתגבר על המכשולים הגופניים והנפשיים ולסיים את הריצה. באותן שנים הייתי אחד הצעירים ביותר בישראל שסיים את המרתון המלא.
בגיל 17, הצטרפתי ל"חבורת משוגעים" שתיכננה מסע לאורך 350 ק"מ בישראל, בהנהגתו של דורון מאירי מקיבוץ עין דור. יצרתי עימו קשר אחרי שצפיתי בו בתוכנית טלווזיה פופולארית בזמנו "ממני מני" עם מני פאר ז"ל. מאירי בחן אותנו במסע מקדים מחיפה לנתניה שבסוף הסתיים בחדרה, ובחר בי ובעוד 3 גברים למסע המפרך. הייתי הצעיר שבחבורה, היחידי שעדיין לא שירת בצבא. התחלנו את המסע במופע ראווה של גלישת חבלים (סנפלינג) במגדל הגבוה ביותר במזרח התיכון דאז-כל בו שלום, כ-120 מטרים.
המשלח היה מפקד הקומנדו הימי לשעבר-שאול זיו ז"ל. יצאנו מגוש דן לירושלים ומשם לעבר נחל דרגות עד ים המלח. המשכנו למצדה, וחזרה לירושלים דרך העלייה של צומת יריחו ועד חזרה לתל אביב לסיום בכיכר דיזינגוף. סה"כ 140 ק"מ באופניים, 200 ק"מ ברגל ב-10 ק"מ ריצה לסיום בכיכר. 350 ק"מ בארבעה וחצי ימים עם 5 שעות שינה במשך ארבעת הימים.
לשירותי הצבאי בחרתי להתנדב לקומנדו הימי-שייטת 13, על מנת לתרום את המירב מיכולתי לשירות משמעותי. קרוב לסיום מסלול קרעתי את עור התוף באחד האימונים ולא יכולתי לצלול עוד. אחרי ניתוח לנסות לתקן את הפציעה שלא צלח, הגעתי לבית הספר לכושר קרבי בוונגייט, שם עברתי בהצטיינות את הקורס ויצאתי לניתוח שני כדי לחזור למסלול בשייטת, גם הניתוח הזה לא הצליח ועד היום אני משתמש באטם מיוחד לאוזן, כשאני מתקלח ושוחה.
במהלך טיולי הגדול בעולם, בדרום וצפון אמריקה טיפסתי על הרים רבים, ועברתי הרפתקאות רבות, ב-1999 טיפסתי על ההר הגבוה בצפון אמריקה-הר הדנאלי (מקינלי) שמתנשא לגובה של 6,190 מטרים. ובכך התחלתי את אתגר 7 הפסגות. לנסות לטפס את ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות.
בשנת 2000 התחלתי את לימודי החינוך הגופני במכללת סמינר הקיבוצים בת"א, וארבע שנים לאחר מכן סיימתי את התואר וקיבלתי תעודת הוראה.
בשנת 2001 ניסיתי לטפס את ההר הגבוה ביותר בחצי כדור עולם המערבי (הר האקונקגווה) שמתנשא לגובה של 6,962 מטרים. הצטרפתי למשלחת אמריקאית וטסתי לארגנטינה לטפס על ההר. לאחר כמעט שבועיים של טיפוס והתאקלמות לגובה, הגענו למחנה הגבוה והתחלנו מוקדם בבוקר לטפס לפסגה. בדרך לפסגה קבלתי מחלת גבהים קשה (בצקת המח) והייתי בסכנת חיים. בהוראת המדריכים אני ועוד חבר למשלחת התפנינו למטה במהירות למחנה הבסיס, ובשל כך לא הגעתי לפסגת ההר. הייתי מרחק קצר ביותר להגשמת החלום, אך הוא נפסק ממש קרוב לפסגה. אחרי 14 שנים, אחרי שהתחתנתי ונולדו לנו 3 ילדים מקסימים, החלטתי לסגור חשבון עם ההר. התאמנתי שוב בעידוד אשתי-אירית, הדבקות במטרה גרמה לי לנסות שוב לטפס על ההר, למרות שנכשלתי בפעם הראשונה, למרות המחלה המסוכנת והקשה ולמרות שהייתי מבוגר יותר. ובינואר 2015 עמדתי על פסגת האקונקווה והנפתי שם את דגל ישראל.
כמו כן באותה השנה חציתי בריצה את הגראנד קניון שבארה"ב מצד לצד, וזכיתי 3 פעמים בריצות מ-10 ק"מ ועד חצי מרתון במקום השני בקטגוריית הגיל שלי, ובמקום הראשון לקטגוריית הגיל שלי במירוץ אגורה ל-10 ק"מ. אך דבר לא הכין אותי למה שעברתי בינואר 2016.
באחד מאימוניי לטריאתלון ברכיבה על אופני כביש, נפלתי לבור בכביש ונפצעתי באורח קשה מאוד. ריסקתי את האגן בצד שמאל וכן את עצם הבריח. בניתוח ארוך מאוד השתילו לי לוחות מתכת באגן ובעצם הבריח, ותוך כדי נגרם לי נזק עצבי שהביא לשיתוק בכף רגלי השמאלית. אחרי המון ייאוש, כאבים ומצב רוח קשה וטראומה הלכתי למדקרת סינית ולפזיוטרפיסט ולאט, לאט חזר העצב לעצבב את הרגל והיא התחילה לזוז שוב. הכאבים והחוסר תנועתיות באגן וברגל הגבילו אותי ומגבילים אותי עד היום. אך הדבקות במטרה להגיע למצב שבו הייתי מקודם, טרם הפציעה, היא זאת שמניעה אותי קדימה. חלומי הגדול של הטיפוס על ההר הגבוה בעולם, הר האוורסט נגדע בשל הפציעה. אך ממצב שלא הייתי יכול ללכת בעצמי, אני כבר מסוגל לרוץ שעה וחצי ויותר ומטפס על הרים בגובה 3000-5000 מטרים בקירוב. כל יום אני נאבק בפציעה ומול עיניי עומדים אתגרים רבים שללא הדבקות המטרה, לא הייתי מסוגל לעשותם. הרופא שטיפל בי, וגם רופא מכר של המשפחה סברו שלא אוכל לרוץ יותר ובטח שלא לטפס. אך כשיש מטרות שמתחילות בחלומות בלילה, ורוצים להגשימן, אם עובדים קשה ודבקים באותן מטרות, השמיים הם הגבול. גם כשהמצב נראה אבוד ובלתי הפיך, צריך להמשיך לחלום, צריך להמשיך ולעשות תמיד, כי רק ההתעקשות והדבקות במטרות תעזור לנו להגיע לפסגות חלומותינו.
בקיץ 2019 בני ארבל ואנוכי ניסינו לטפס על ההר הגבוה באפריקה-הקילימנג'רו, אחרי שבוע טיפוס ובדרך לפסגה נאלצנו להסתובב בשל תשישות, ובקיץ הקרוב אנחנו חוזרים לשם על מנת לנסות לכבוש אותו.
פתחתי חשבון GoFundMe (גיוס המונים) לנסות לטפס את ההר הגבוה בעולם-האוורסט.
אודה לכל מי שמוכן לתרום ולעזור לי להגשים את החלום,
לינק לתרומות: gofund.me/c3205e20
[email protected]
