החלק השני של חולית חלק שני בבימויו של דניס וינלב, מרהיב ביופיו. הוא שוזר באלגנטיות אפקטים מיוחדים מהשורה הראשונה וצילום עוצר נשימה; הוא מניח שרירים, סיכות ופראות על עצמותיו של החלק הראשון. זהו יופי עוין ואכזרי שוילנב יצר. תמונת האקשן האפית הזו, העוקבת אחר מסעו של פול אטריידס (טימותי שאלאמט) מבחור שיודע להשתמש קצת בחרב, ללוחם אמיץ ומנהיג של שבט פרמן מאראקיס, מתממשת בעוצמה צורבת רשתית.
רוחבה והיקפה של חולית, סאגת העתיד הרחוק של פרנק הרברט מ-1965 של סכסוך פיאודלי בין-כוכבי, הוכיחה את עצמה כתחזית מרתיעה ליוצרי קולנוע פוטנציאליים קודמים. התקציב הנדיב שעמד לרשות סרטיו של וילנב בהחלט עוזר – היעדר המימון היה הגורם שהטביע את הצעת העיבוד הקולנועי של אלחנדרו חודורובסקי למה שהיה אמור להיות סרט באורך 14 שעות בתחילת שנות השבעים. בעוד האחים וורנר לא זכו להצלחה רבה לאחרונה כפי שיודע כל מי שעקב אחרי המפלה של Coyote vs Acme, אבל הם לפחות נתנו לווילנב את המרחב והחופש להגשים את החזון היצירתי שלו. וילנב הוא לא הבימאי הראשון שלקח על עצמו את הפרוייקט המאתגר הזה. קדם לו העיבוד הפחות מוצלח של דייוויד לינץ' בשנות השמונים. ב-2021 קיבלו המעריצים את העיבוד הקולנועי ל"חולית" לו ייחלו. האפוס הקולנועי עתיר התקציב, הכוכבים והחול של וילנב אמנם גרף שישה פרסי אוסקר (צילום, עריכה, עיצוב הפקה, סאונד ופסקול) ואלפי מחמאות ממעריצי הספר, הצופים המזדמנים והמבקרים, אך לא סחף את כולם פה אחד.
חלק מהתלונות הופנו לאורכו המוגזם של הסרט ויומרנותו של וילנב לכווץ עושר של תמות ואלגוריות דתיות, פוליטיות ואקולוגיות של אחד הספרים המורכבים והעמוקים שנכתבו לפיצ'ר בודד בנוסף לתחושה ש"חולית" פשוט נקטע באמצע, בקליף האנגר מטמטם ומבלבל, ללא כל הבטחה קונקרטית להמשך או לכל הפחות הכרזה רשמית מאולפני וורנר שאכן מתוכנן אחד כזה (הסרט השני הוכרז אחרי הצלחתו של הסרט הראשון).
החלק השני בסאגה של דני וילנב נפתח בדיוק באותה פוזיציה בה עזבנו את אראקיס, כוכב הלכת הצחיח. לאחר שניצח בקרב מול ג'אמיס, פול אטראידיס (טימותי שאלאמה) ואמו ג'סיקה (רבקה פרגוסון) מצטרפים אל בהדררים בחיפושם אחרי מסתור מבני הארקונן, שהשתלטו בשנית על אראקיס ועל מצבורי התבלין, בעזרתו האדיבה של הקיסר שדאם קורינו הרביעי (כריסטופר ווקן). פול לומד את דרכם של הדררים, נלחם לצידם ומעמיק בסטילגאר (חאבייר בארדם), מנהיגם של הדררים, את האמונה שהוא ליסאן אל גאיב, המשיח שיהפוך את אראקיס לגן עדן שופע מים. מתחת לפני השטח, בנות הגשרית ממשיכות לנווט ולתמרן את כל השחקנים הראשיים על לוח השחמט של הגלקסיה.
קטע אקספוזיציה כבר בתחילת הסרט, שנמסר ככניסה ל"יומן הקיסרי" ומסופר על ידי הנסיכה אירולן (פלורנס פיו), מוכיח היטב עד כמה חסר תועלת לנסות לפענח את נבכי הכרוניקה הצפופה הזו. במקרה זה, יותר מדי דיאלוגים והסברים עלילתיים מרוקנים את האנרגיה מהתמונה; הרבה יותר יעיל להשתמש בטקטיקה המועדפת על וילנב לחקור את הסיפור באופן ויזואלי. טכניקה זו נכשלת מדי פעם, כאשר חלק מהמעברים בין סצנות שנוצרו באופן חי לבין קטעי תפאורה מרגישים מעט שטחיים ומפורקים. אבל בסך הכל, זה לא מזיק בכלל לרחוץ את הקהל באווירה סוערת ורוויית צבעים במקום להאכיל אותם בכפית עם גבעולי עלילה קלים לעיכול.
למרות שפול הוא המוקד העיקרי של הסיפור, פרק זה מאפשר לדמויות אחרות לבוא לידי ביטוי, ובראשן הלוחמת הפרמנית חני (הופעה מרשימה ומחויבת פיזית מזנדאיה המגנטית תמיד). אבל בולט בתפקיד משנה הוא אוסטין באטלר, המגלם את פייד-ראוטה, אחיינו הפסיכופת של הרודן המרחף של סטלן סקארסגארד, הברון הרקונן.
מרשימה לא פחות ורק קצת פחות מטרידה ליידי ג'סיקה, אמו של פול. מונעת על ידי האמביציה שלה לבנה, ומעוותת על ידי הטקס המפרך שהופך אותה לאם הכומר של הפרמנים, ג'סיקה לוקחת על עצמה אכזריות מצמררת, משהו שפרגוסון מצליחה להעביר כמעט לחלוטין באמצעות מבט בלתי נתפס ואוסף של קעקועי פנים.
הוויזואליה העצומה ועוצרת הנשימה וההופעות המפוארות משתוות יותר לפסקול של הנס זימר. יש קטעים כל כך רועמים, שזה נשמע כאילו הוא איכשהו רתם את הרעש של כוכבי לכת מתנגשים במקום כלי הקשה. המוזיקה של זימר לוחצת חזק על כל הבלוטות בגוף. יחד עם הסאונד העוצמתי באולם האיימקס, היא מצמררת ומרגשת; הסינמטוגרפיה של הצלם גרג פייזר היא ליגה אחרת מכל סרט מד"ב שראיתם בשנים האחרונות; האפקטים הוויזואלים מצוינים והסיקוונסים של הקרבות רוויי האקשן מרהיבי עין והדובדבן שבקצפת אלו תולעי החול האימתניות, שמקבלות כאן תפקיד משמעותי כחלק מסיפור ההתבגרות של פול בסיקוונס שישאיר אתכם על קצה הכיסא.
