ב-7 באפריל, לאחר מלחמה עיקשת של יותר משני עשורים במחלת הסרטן, נפטרה דקלה בנזאבי והיא בת 53 בלבד. למעשה, כשרק אובחנה ב-19 באוגוסט 2002, הרופאה נתנה לה שנה אחת לחיות. אבל היא לא ידעה שדקלה היא לא אחת שמוותרת בקלות. וכך, בניגוד לכל התחזיות ולתדהמת הרופאים, דקלה החזיקה מעמד 21 שנים. אחיה האוהב גיל בנזאבי, סיפר לי על אישה מופלאה ומיוחדת במינה.
"הרופאים לא יודעים איך להסביר את זה שדקלה החזיקה מעמד שנים רבות כל כך, זה בהחלט לא רגיל. יכולים להיות שני אנשים עם אותו סוג סרטן ואחד יכול להתגבר על המחלה והשני לגמור מהר מאוד. הם לא יודעים להסביר מה הסיבה לכך. אבל גם אלו שנשארים בחיים, קשה מאוד למצוא אנשים חולי סרטן שמחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים, מבלי אף תקופה של נסיגה".
דקלה אכן מעולם לא חוותה הפוגה במחלתה. המחלה סירבה להרפות ממנה ולו לשנה-שנתיים. אמה נפטרה מאותו סוג סרטן בגיל 56 ואחות אמה נפטרה בגיל 41. "למרות שהיא ידעה שזו מחלה קשה והיא פחדה ממנה, היא היתה לוחמת. היא מיצתה כל רגע בחייה, אהבה לצחוק, לטייל ולעזור לנשים אחרות, גם בזמן שהיא עצמה היתה בטיפולים" מספר גיל.
דקלה ידעה שהיא נמצאת בסיכון גבוה לחלות בסרטן. שני הוריה ודודתה נפטרו מהמחלה ולכן, היא היתה מודעת לעובדה שהיא חייבת להיבדק. אלא שהרופאה אליה הגיעה חשבה שאכן דקלה צעירה מדי וכך עד שאובחנה כחולה בסרטן השד, המחלה התפשטה לה והגיעה כבר לעמוד השדרה, אבל הוגדרה בתחילה כציסטה מה שהגדיר את דקלה כחולת סרטן שלב שלוש. היה זה ב-19 באוגוסט 2002 ודקלה היתה בת 32. באותה תקופה, תרופות כמו הרצפטין עדיין לא אושרו על ידי ה-FDA אבל דקלה לא ויתרה עד שמצאה רופא שיסכים לטפל בה בעזרתו.
כבר אז היא הבינה שמה שיעזור לה היא קבוצה של נשים חולות כמוה כדי לקבל תמיכה ולהעניק אותה בחזרה. היא ביקשה ממשרדי הרופאים ובבתי החולים לקשר אותה לחולות אחרות בגילה ואף פנתה לארגוני תמיכה. "התקשרתי לכל כך הרבה מוקדים, אבל לאף אחד לא היה מישהו קרוב לגילי" סיפרה בזמנו.
בתחילת 2003, דקלה הייתה באמצע טיפולים ו"רעבה לפגוש נשים אחרות בגילי" כפי שהעידה. היא שמעה על כנס YSC שעומד להתקיים בפנסילבניה והייתה נחושה לנסוע למרות שהעיתוי לא היה נהדר – היא בדיוק התאוששה מכריתת הגוש האחרונה שלה, וגם קיבלה כימותרפיה, שדיכאה את המערכת החיסונית. לאחר שקיבלה אישור לנסוע מהצוות הרפואי שלה, היא טסה לצד השני של ארה"ב, עדיין חלשה מאוד, אך שם שאבה כוחות מהאנשים מסביבה. "זו הייתה החוויה הטובה ביותר אי פעם – האחווה, התמיכה… איזו הקלה להיות ליד אנשים שהבינו את הדאגות שלי."
במהלך הכנס פגשה דקלה שתי צעירות נוספות מלוס אנג'לס המתמודדות גם הן עם סרטן השד. אחת מהן טופלה בבית החולים שלה. היא שמחה לפגוש אותם, אבל היתה גם מתוסכלת: למה אף אחד לא חיבר ביניהם?
"כשאובחנתי הרגשתי מבודדת ובודדה. העובדה שלא מצאתי קבוצה מבוססת לנשים צעירות עם סרטן השד, במיוחד בלוס אנג'לס, הרגיזה ותסכלה אותי. לא רציתי שאף אחד אחר ירגיש לבד כשזה מיותר. היינו בלוס אנג'לס, אבל אף אחד לא קירב בינינו. אז אמרתי, 'אני הולכת לעשות את זה'".
במהלך השנה שלאחר מכן, החלה דקלה ליצור רשת תמיכה בלתי רשמית משלה, והגדילה את רשימת הדוא"ל של נשים צעירות אחרות בחוף המערבי, ובסופו של דבר בנתה רשימה של יותר מאלף. עד שהגיע הכנס הבא של YSC, דקלה כבר הייתה מוכנה: היא ארגנה נסיעות לקבוצות של נשים צעירות להשתתף בכנס; עזרה להן להגיש בקשה למענקי נסיעה ותיאמה כרטיסים כדי שלא יצטרכו לטוס לבד.
ככל שהמשיכה בפעילות ההסברה שלה, החלה דקלה לחוש אי-נוחות, ולאחר מכן כאב מתיש יותר ויותר, בגבה. היא פנתה לאונקולוג שלה ששלח אותה לסריקות. הכתם בעמוד השדרה שלה, שהוגדר כציסטה שנתיים קודם לכן, חשף כעת את זהותו האמיתית: מדובר בגרורות – סרטן שד שלב 4, והוא פגע קשות באחת מחוליותיה. היא הייתה מרותקת מיד לסד-גב תומך מהסנטר ועד המותניים. היא הייתה נכה כמעט לחלוטין והחלה לבחון ניתוח קשה לייצוב עמוד השדרה שלה ולהפחתת הסיכון לשיתוק.
כשהכנס הבא הגיע, היה חיוני לדקלה להשתתף וגם לתאם נסיעות לנשים צעירות אחרות כפי שעשתה בעבר, למרות האתגרים החדשים שלה. "היינו צוות מטורף – אני הייתי בסד שלי, אישה אחרת עברה החלפת מפרק ירך, חלקנו היינו קירחות…" אבל הן כולן הגיעו לוועידה.
נשים רבות הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלה שהפכה לקבוצה הגדולה ביותר לנשים עם סרטן שד. היה זה (ועודנו) המקום בו יכלו למצוא אינפורמציה על מחקרים חדשים, להתייעץ עם נשים אחרות ולקבל תמיכה.
"בשלב מסויים היא הפכה להיות כל כך מוכרת שהזמינו אותה להרצאות בארה"ב ומחוצה לה" מספר גיל "היא טסה להרצאות לישראל, ליוון ופורטוגל. אלו היו כנסים של רופאים וחברות תרופות שמאוד התפעלו ממנה ומהעובדה שהיא מתמודדת כל כך הרבה שנים עם המחלה".
מו"ל אנחנו באמריקה, אייל שמש שאיבד את אשתו האהובה רינת למחלה, מספר: "רינת נפגשה עם דקלה בכנס של סרטן שד גרורתי ומייד נוצרה ביניהן חברות יפה. מספר פעמים היא אף הגיעה אתנו לשיחות עם רופאים ועזרה לנו בידע שלה לא מעט".
דקלה היוותה השראה לכל מי שהכיר אותה. היא חיה חיים מלאים ומיצתה כל רגע בעולם הזה להנות ולהפיק מהחיים את המיטב תוך שהיא עוזרת לנשים רבות לעשות אותו הדבר. יהיה זכרה ברוך.
דקלה בנזאבי
22 בדצמבר 1969 – 7 באפריל 2023
