מאז שפרצה המלחמה בין רוסיה ואוקראינה הרשת לא מפסיקה לגעוש, אמצעי התקשורת מפציצים במידע, תמונות מזעזעות של בתים מופגזים והרס מכל עבר ושיירות של מכוניות של אוקראינים מבוהלים העושים את דרכם אל עבר הגבול, ממלאות את הרשת. דעת העולם ותמיכתו היא כמובן לצד אוקראינה אבל בזמן הצבעה לגבי גינוי רוסיה ובידודה בעצרת האומות המאוחדות, חמש מדינות התנגדו להצעה ו-35 נמנעו. אפשר היה לנחש בקלות מי המדינות שיתנגדו לגינוי והנה הן לפניכן: רוסיה, בלארוס, סוריה, קוריאה הצפונית ואריתריאה.
35 הארצות שנמנעו בהצבעה הן מחוסר רצון להסתכסך עם רוסיה ופוטין הן: אלג'יריה, אנגולה, ארמניה, בנגלדש, בוליביה, בורונדי, הרפובליקה המרכז אפריקנית, סין, קונגו, קובה, אל סלבדור, גיניאה המשוונית, הודו, אירן, עירק, קזחסטאן, קירגיסטן, לאו, מדגסקר, מאלי, מונגוליה, מוזמביק, נמיביה, ניקרגואה, פקיסטן, סנגל, דרום אפריקה, דרום סודן, סרי לנקה, סודן, טג'יקיסטן, אוגנדה, טנזניה, ויטנאם וזימבבוואה.
141 מדינות הצביעו בעד ההצעה לגנות את רוסיה, וישראל ביניהן. מייד לאחר פרסום התוצאות, פרצו רבים מן הדיפלומטים ששהו באולם העצרת הכללית במחיאות כפיים.
ארגוני ספורט שונים הכריזו כי רוסיה לא תוכל להשתתף במשחקים (ראו כתבה נפרדת במדור הספורט) והחרמות השונות עליה, יבודדו אותה מהעולם.
ניתן גם לומר בבטחון שרוב העם הרוסי נגד המלחמה שעתידה לפגוע בהם כלכלית וכבר פוגעת בתדמיתה של המדינה בעולם אך רוסים המעיזים לצאת בקול נגד המלחמה, מסתכנים במאסר בן 15 שנה. הממשל הרוסי הוביל תיקוקי חקיקה שנועדו להשתיק את המחאה הציבורית, ממש קומוניזם לכל דבר.
העיתון פראבדה האוקראיני דיווח כי תיקוני החקיקה, שדורשים אישור סופי של בית הנבחרים הרוסי, כוללים ענישה של עד 3 שנות מאסר למי שיבצע זיופים ויפיץ אותם, ושל בין 5 ל-10 שנות מאסר למי שיעשה את הפעילות הזאת תוך שימוש בתפקיד רשמי, בקבוצה או באמצעות שימוש באינטרנט – מ-5 עד 10 שנות מאסר.
החקיקה כוללת גם קביעה שלפיה אם המפיץ יודע שהמידע שקרי והוא הוביל ל"תוצאות מסוכנות מבחינה חברתית" – הוא עלול להישלח לעד 15 שנות מאסר.
ככל שתדמיתה של רוסיה ניזוקה, כך תדמיתה של אוקראינה ונשיאה ולדימיר זלנסקי, עלתה בעיני העולם. במאמר שפרסמה העיתונאית סוזנה מור ב"דיילי טלגרף" היא כותבת:
התגובה הגורפת לפלישה הרוסית הייתה הערצה לכוח העמידה ולאומץ של העם האוקראיני, והיא ממוקדת בדמותו של הקומיקאי שהפך לנשיא – ולדימיר זלנסקי. הוא סומן כמטרה אך לא ברח. הוא מנצח במאבק ברשתות החברתיות, בעוד מאות שכירי חרב רוסים קיבלו הוראה לתופסו או להורגו. העוצמה הצבאית יכולה לכבוש את אוקראינה, אך לא את רוח העם.
תשומת הלב המערבית ממוקדמת באוקראינה, כי התמונה חד-משמעית: ולדימיר פוטין, המבועת מן הקורונה ומצטלם רק בחליפות מחויטות מאז פרוץ המגיפה, ממחיש את הפנטזיות הפרנואידיות שלו בשולחן הארוך והמגוחך שלו – נגד ולדימיר זלנסקי, יהודי גאה הניצב לצד עמו. האיש החזק נראה חלש והחולשה מפחידה.
יש משהו נוגע ללב כאשר רואים אדם זקן המנסה לפגוע בחייל רוסי, נשים המכינות בקבוקי מולוטוב וצעירים העוזבים משרות בטוחות כדי להילחם למען ארצם. התמונות של חייל צעיר הקריב את חייו בעת פיצוץ גשר, ושל אדם המסלק במו ידיו מוקש כדי שהחיילים האוקראינים יוכלו לעבור – הן מדהימות. יש סוגים רבים של אומץ וכולנו היינו עדים להם בימי הקורונה – אך כעת המילה "אומץ" מובנת יותר מאשר אי-פעם.
מי שמשוחח עם פליטים סורים, אפגנים וכורדים, נדהם מהצורה בה הם מקטינים את מסעותיהם הארוכים והמסוכנים. הוא יכול להבין מדוע הם נדחקים מתחת למשאיות ולסירות רעועות כדי לעבור 30 ק"מ. יש מעט טעם במתן שבח לאומץ הנפשי והגופני של האוקראינים אם לא מוכנים לקבל אותם כפליטים, טוענת מור. אי-אפשר להלל את זלנסקי ולתת לו להקריב את עצמו תמורת לא כלום.
אומרים שבוריס ג'ונסון פנה לאחד מעוזריו לאחר שיחת טלפון עם זלנסקי בשבוע שעבר ואמר: "ישו, האיש הזה אמיץ". כמה קטנים מנהיגיה של בריטניה נראים כעת, כמה חסרי תועלת הם. מלחמה היא צמצום פתאומי של אפשרויות, של כל האפשרויות. הבחירה של אוקראינה להתנגד בכל דרך אפשרית היא אמיצה, והמפגינים ברחבי רוסיה הם אמיצים.
זלנסקי הראה לעמו וליתר העולם, כי אפשר לבחור שלא להיראות חסר אונים. המשחק שלו הוא כעת המציאות לה העולם עד. נלסון מנדלה אמר: "למדתי שאומץ איננו העדר פחד, אלא הניצחון עליו. האדם האמיץ הוא איננו מי שאינו חש פחד, אלא מי שמתגבר על פחדו". לעולם לא נדע את שמותיהם של כל מי שנלחמו נגד הפחד. לא יכול לצאת מזה שום דבר טוב למעט ניצחון. לכן, מסיימת מור, את רגשות ההערצה יש לתת למי שעצביהם עומדים להם במבחן ההפצצות.
כתבה נוספת ב"דיילי טלגרף" של הכתב דיוויד נואלס מתארת כיצד הקרמלין מפסיד בקרב על דעת העולם, קרב המתנהל בטלפונים סלולריים, והרשתות חברתיות ברחבי העולם. לו רק היו אמצעי תקשורת אלו בתקופת השואה, אולי היא לא היתה מגיעה למימדיה המפלצתיים. נואלס מתאר את אותן דיווחים ותמונות שנגעו בליבם של אזרחים בכל העולם: אוקראינית קשישה פונה לחייל ומבקשת ממנו שיניח בכיסיו זרעי פרחים, שינבטו כאשר ימות על אדמת אוקראינה, תינוק שנולד במקלט מאולתר בתחנת רכבת תחתית בקייב; זוג צעיר שנטל נשק מיד אחרי נישואיו.
כמו המכתבים של שתי מלחמות העולם, פוסטים אלו יחיו כתיעוד לעמידה האירופית נגד רודנות. הם כבר עיצבו את הסיפר (הנרטיב) של העימות – לפחות במערב. הצלחתה של אוקראינה במלחמת התודעה נזקפת לפחות חלקית לזכותו של ולדימיר זלנסקי, המבין היטב כיצד להשתמש בצורה יעילה במדיה חברתית. השוו את פוטין הפרנואיד המהגג בטלוויזיה הממלכתית, לעומת הסרטונים המכובדים של זלנסקי בחשבון הטוויטר שלו, הנותנים לצופה תחושה ברורה של המלחמה ומרחיבים עוד ועוד את אימוץ הצד שלו. הסרטונים שלו משותפים, המסר שלהם מחלחל, דעת הקהל נעה ומנהיגי המערב שמים לב.
בצד הרוסי נראתה סופיה אברמוביץ, בתו של רומן אברמוביץ, מפרסמת באינסטגרם מסר אנטי-מלחמתי, כפי שעשתה בתו של דמיטרי פסקוב, מזכיר העיתונות של הקרמלין. נראו גם מחאות חסרות תקדים ברחבי רוסיה, עם מחזות של כעס המלמדים שזוהי מלחמתו של פוטין, לא של רוסיה. גם ענקי המדיה החברתית נכנסו לפעולה.
יוטיוב השעתה ערוצים רוסיים רבים, לאחר צעד דומה של פייסבוק. זהו מימד נוסף לעיצומים המערביים: רוסיה אינה מבודדת רק מבחינה כלכלית ופוליטית, אלא גם מבחינה חברתית.
יש שיאמרו שזו זירה שולית בהשוואה לטנקים המתגלגלים ברחובות הערים ולקריסה בשוקי ההון הרוסיים. אבל המעטה בחשיבותה של התעמולה בשעת מלחמה היא טעות – מדגיש הטלגרף. למדיה החברתית יש השפעה מעצבת על דעת הקהל ועל המורל של הכוחות. ייתכן שתגובתו המאוחדת של המערב, שכה הפתיעה את פוטין, לא הייתה כזו בלא היעילות של האוקראינים בטוויטר, פייסבוק וטיק-טוק. ייתכן גם שההתנגדות של האוקראינים עצמם לא הייתה כה עזה, אלמלא היו רואים בטלגרם את גבורתם של חבריהם ברחבי המדינה.
פוטין מבין זאת היטב. בעבר הצטיינו אנשיו במניפולציות ברשתות החברתיות לצרכים פוליטיים וגברו אפילו על סוכנויות הביון האמריקניות. הפעם, אלפי הסרטונים הפרו-אוקראיניים, ה"ממים" והתיאורים מציבים אותו בעמדה מסוכנת. הוא שליט סמכותני המאבד במהירות את סמכותו.
מקור: הדיילי טלגרף, סוזנה מור ודיוויד נואלס
