אנטישמיות היא בעיה ארוכת שנים. לאורך ההיסטוריה, יהודי התפוצות היו נטולי כח השפעה וחסרי משאבים להילחם נגד אנטישמיות. עיקר פועלם למיגור שנאת יהודים, התבטא בגינוי התופעה.
היום לעומת זאת, יהודי ארצות הברית ביססו את מעמדם כאחת מקהילות המהגרים המצליחות והמשפיעות ביותר. למרות זאת וחרף התעצמותה של האנטישמיות בארה"ב ובעולם, הם עדיין ממעטים להילחם בה. במקום זאת, עיקר מאמציהם מתמקדים בתיעוד, חינוך, והבעת תרעומת לאחר מעשה.
חוסר פעולה זה סייע לאנטישמיות להפוך לדבר של מה בכך והחמיר את הסכנה. שנאת יהודים הפכה לדבר נסלח ואפילו מקובל בשיח המרכזי של החברה האמריקאית.
בחודשים האחרונים לדוגמא, היינו עדים לטרנד של אמירות אנטישמיות בקרב מפורסמים וספורטאים כנגד הקהילה היהודית, שברובה נותרה שקטה.
מאחר שיהודים הם מושא השנאה של האנטישמים, אמריקאים שאינם יהודים סבורים שאנטישמיות היא בעיה של היהודים בלבד. מכיוון שיהודים עושים מעט בכדי להילחם בתופעה, אלו שאינם יהודים שואלים את עצמם: מדוע לנו להוביל את המאבק בשנאת יהודים?
אין ספק, כי הגדרת האנטישמיות כבעיה של היהודים בלבד היא הפסד כפול; יהודים אמריקאים לא נלחמים נגדה חזיתית ואמריקאים אחרים לא רוצים להילחם עבור אלו שאין להם את האומץ לעמוד על שלהם.
למרות שארגונים יהודים רבים בארה"ב המשקיעים את משאביהם בלחימה באנטישמיות קיימים כבר מעל 100 שנה, הבעיה רק הולכת ומחריפה.
למעשה, מרבית המשאבים שהושקעו על ידי הקהילה היהודית- אמריקאית, הופנו לחינוך בנושא ההיסטוריה היהודית, כדוגמת השואה, ותיעוד אירועים של אנטישמיות. מעט מאוד משאבים שהוקצו על מנת למצוא את הגורמים העומדים מאחורי עלייתה של האנטישמיות והטלת אחריות עליהם.
גישה זו לוקה בחסר והיא מביאה לתסכול וחוסר מעש. כך למשל, לצד התסכול הגובר לגבי העויינות ההולכת וגואה בקרב סטודנטים ברחבי הקמפוסים כלפי חבריהם היהודים, ארגון תנועת החרם כנגד ישראל (BDS) הולך וצובר השפעה. למרות שקיימים קולות הזועמים נגד אנטישמיות במדיה החברתית, עדיין מתקיים שיח אנטישמי שערורייתי וציבורי, כמעט בכל יום. קיים גם זעם ציבורי נגד מחוקקים חדשים המקדמים דעות אנטישמיות, אבל הם משוחררים מאחריות בטפיחה קלה על היד.
את חוסר הפעולה ניתן להסביר חלקית על ידי תחושת הביטחון המדומה בה אמריקאים רבים נאחזים חרף העלייה המדאיגה בשנאה ואלימות כנגד יהודי באמריקה. למרבה הצער, הם לא מצליחים להפנים את ההבנה שאנטישמיות היא לא רק בעיה יהודית; אנטישמיות היא בעיה אמריקאית שמאיימת להרוס את חיי כולנו.
הקבוצות הרדיקליות- השמאל הקיצוני, הימין הקיצוני, איסלאם הקיצוני, וקבוצה קיצוניות של אפרו-אמריקנים בהובלת לואיס פרחאן- עומדות בחוד החנית של המאמצים לפורר את עקרונות הליבה ההופכים את ארה"ב ליוצאת דופן.
הברית בין מוסלמים קיצונים וארגוני שמאל רדיקלי תופסת תאוצה. חרף זאת, רבים בקהילה היהודית וארגוני זכויות אדם שונים מתמקדים דווקא באיום מצד הימין הקיצוני ואידיאולוגית העליונות הלבנה, שכן לתפיסתם זהו האיום העיקרי.
בינתיים, הברית בין המוסלמים הקיצונים וארגוני השמאל הרדיקלי, פועלת בגלוי ובאין מפריע תחת מצג שווא של צדק חברתי, תוך שאנשיה חודרים לארגונים ולמוסדות שלנו וחותרים תחתיהם.
כל הקבוצות הקיצוניות הללו מתנגדות לערכים היהודים והנוצרים עליהם מושתתת ארה"ב – ערכים שמאז ומתמיד סיפקו הגנה לכל קהילות המיעוטים באמריקה, כולל על היהודים.
חסידיה של הברית בין האסלאם הקיצוני וארגוני שמאל רדיקלי, מחפשים לחתור תחת המבנים והמוסדות ששומרים על אמריקה חופשית, דמוקרטית ובריאה. אותם מבנים כוללים, בין היתר, את היחידה המשפחתית, עסקים, קהילות, מוסדות דת, גופי תקשורת מהימנים, רשויות אכיפת החוק, הצבא ובתי המשפט.
מקרי תקיפה על רקע אנטישמי במגמה גוברת והפגנה פומבית זו של שנאה היא רק הכנה למה שעתיד לבוא.
במשך שנים, היו היהודים מושא הפגיעה. אם אנחנו באמת ובתמים רוצים ומוכנים להילחם בשנאה זו, אנחנו חייבים להפסיק לשחק את הקורבן ולהתחיל להילחם בשיתוף פעולה עם יתר האמריקנים. אנחנו צריכים להבין שנפסיד כפליים, הן כיהודים והן כאמריקנים, אם נמשיך לקבל בהכנעה את תפקיד ה"קנרית במכרה הפחם", בתקווה שאחרים יזהו את הסכנה רק אחרי שהיא כילתה אותנו לחלוטין.
במקום זאת, אנחנו צריכים להפוך לנשרים המישירים מבט אל האופק ומזהים איומים הרבה לפני שהם מזיקים לנו ולמדינתנו באופן חמור.
עלינו לנקוט בפעולות מעשיות כדי לעבור להתקפה כנגד אנטישמיות. בכלל זה, עלינו לקדם ולהשקיע משאבים ב: 1.) חקירה וחשיפה של תנועות רדיקליות, המלבות את התפשטות השנאה, על ידי זיהוי וחשיפת הקשרים שלהן, דרכי המימון והאג'נדה שלהן. 2.) הגדלת יכולות שיתוף המידע והפעולה עם כלל האמריקנים, עדכונם לגבי איומים ועידודם לפעולה. 3.) הבטחה של תקשורת הוגנת ואמינה הפועלת בהתאם לסטנדרטים של עיתונות חופשית ונוטלת אחריות על פועלה. 4.) תמיכה בחקיקה שתרסן את השפעת תנועות השנאה במוסדות שלנו.
הצגת האנטישמיות כבעיה יהודית היא הפסד כפול, מאחר שהיא לא מדרבנת אף אחד לנקוט בפעולה משמעותית כנגדה.
במקום להתלונן על הבעיה, עכשיו הוא הזמן עבור כל האמריקנים להילחם נגד שנאה וגזענות כשהיהודים עומדים בחזיתה.
ההיסטוריה שלנו והמציאות שהופכת למסוכנת יותר ויותר, מראים לנו שאסור לקחת כמובן מאליו את הזכויות שמעניקה לנו חוקת ארה"ב . אנחנו חייבים להיאבק על הבטחון שלנו היום, כך שמחר אנחנו ודורות העתיד, נוכל להמשיך לחיות בחופשיות ובגאווה. מוטלת עלינו החובה לעוף כמו נשרים אמיצים ולשחרר את אמריקה מסכנותיה של אנטישמיות ומההקצנה אותה היא מסמלת.
אדם מילשטיין הוא איש עסקים ופילנתרופ פעיל, לשעבר יו"ר ה-IAC ואחד ממקימי הארגון
