מאחורי הקלעים של ה"סטודיו"

אחת הסדרות הטובות והמדוברות ביותר ב־ +Apple TV היא "הסטודיו" (The Studio) שיצרו סת' רוגן ואוון גולדברג. השניים הכירו כבר בגיל 12 בשיעור הכנה לבר מצווה בקנדה, ומיד הפכו לחברים קרובים. היה להם הרבה מן המשותף – הם למדו באותו בית ספר, גרו בשכונות סמוכות, ויותר מהכל חלקו אותו חוש הומור חד. מאז כתבו יחד קומדיות שהפכו ללהיטי ענק – ובהן גם כיכב רוגן, כמו Superbad, ‏Pineapple Express, ‏This is the End ו-The Interview.

הסדרה בבימויו של רוגן, עוקבת אחר מאק רמיק (רוגן), שמקבל בפרק הפתיחה את הקידום עליו חלם- למנהל האולפנים הבדיוניים "קונטיננטל". הוא נכנס לנעליה של פאטי (קתרין או'הרה), שמודחת בידי יו"ר האולפנים גריפין מיל (בריאן קרנסטון הנהדר), לאחר שסירבה להפיק סרט עתיר תקציב המבוסס על מותג המשקאות הקלים "קול אייד" – פרויקט צבעוני בסגנון אימוג'י. רמיק, שמתהדר באהבתו לקולנוע קלאסי ובגעגועיו להוליווד הרומנטית, מתפתה לוותר על עקרונותיו כדי לזכות בתואר היוקרתי.

מכאן נפתח מסעו המורכב של רמיק בין תשוקתו האמיתית לקולנוע איכותי לבין הלחצים הציניים של תעשיית הסרטים. לצידו ניצבים דמויות צבעוניות שמעצימות את הדילמה: קת'רין האן ("טרנספרנט") כמנהלת השיווק קצרת הרוח, אייק ברינהולץ כחברו הקרוב והעוזר הנאמן, וצ'ייס סווי וונדרס – שמטפסת מתפקיד עוזרת אישית לראש מחלקת הקריאייטיב, וחולקת איתו את החלום ליצור קולנוע אמנותי ואותנטי יותר.

העונה הראשונה מתהדרת בשורה ארוכה של הופעות אורח מפתיעות, ביניהן רון הווארד, מרטין סקורסזה, שרליז ת'רון, סטיב בושמי וזואי קרביץ.

"לגייס אנשים לפרויקט היה אחד האתגרים הכי גדולים שלנו בעונה הראשונה,״ סיפר רוגן בראיון שערכתי אתו. ״את כל הטובות שלנו ביקשנו כבר לפני שנים רבות. הבאנו את כולם רק כי הם הסכימו לעשות את זה בתור חברים שלנו, אבל נראה שנשארו לנו עוד כמה טובות אחרונות.״

מאיפה הרעיון להביא הופעות אורח של שחקנים ובימאים ידועים בכל פרק?
״אני מאוד מושפע מהסדרה The Larry Sanders Show. בתור ילד הייתי רואה שם את ג׳ים קארי, שון פן, טום פטי – אנשים שהערצתי – עושים צחוק מעצמם, וזה היה מדהים. גם בסרט שלנו This Is the End היה כיף עצום לאסוף כוכבים ולתת להם להיות ממש מצחיקים. זה משהו שרצינו להביא גם לסדרה – אם זה במאי או שחקן, הצופה צריך להאמין שזה באמת מישהו שגורם לאנשי הוליווד להתרגש.״

על מי ביססת את דמות המפיק שלך בסדרה?
״היא מבוססת על כמה אנשים שהכרתי לאורך השנים – וגם על עצמי. הרבה מהחרדות שלי נכנסו לשם: הפחד לאכזב את האנשים שאני מעריץ, הבחירות הלא נכונות באילו סרטים להשקיע. זה קורה לכולנו – אתה אוהב קולנוע, אבל לפעמים אתה נאלץ לשחק את המשחק התעשייתי ולא את התשוקה האישית שלך.״

האם היו מפיקים שזיהו את עצמם והתרגזו על כך שהשתמשת בדמות שלהם וירדת עליהם?
"היו כאלו שחשבו שזה מבוסס עליהם וזה בכלל לא היה ואלו שדווקא היוו לחלוטין השראה לדמויות, לא זיהו את עצמם בכלל. הייתי ממש צריך להסביר להם ששאבתי מהם השראה ובאלו פרקים ואז הם אמרו: 'אוי אלוהים, אתה צודק. זה באמת מבוסס עלי". גם כשעשינו בדיחות מאוד ספציפיות על דברים שהם היו מעורבים בהם, הם לא הבינו שזה עליהם. זה מדהים בעיני איך המח מצליח לשכנע אותך שמשהו לא קשור אליך. ציפיתי שאנשים יכעסו עליי על כך שאני צוחק עליהם, אבל בפועל הם בכלל לא שמו לב. זה מדהים – וטוב שכך. קיבלתי טלפון ממנהל אולפן שאמר לי אחרי שצפה בסדרה: 'זה היה כל כך אמיתי, כל כך נאמן לסיפור שלי, לא הצלחתי להפסיק לבכות כשצפיתי בזה.' ולא היה לי לב להגיד לו, 'זה בכלל לא מבוסס עליך, אחי.'"

אלו עוד תגובות קיבלת ממפיקים שצפו בסדרה?
״הרבה אנשים בתעשייה אומרים שהם מוצאים את הסדרה מאוד מזוהה עם המציאות. למשל, הפרק שבו אני מבקר על הסט וגורם לכאוס, ואף אחד בעצם לא רוצה שאהיה שם – זה משהו שהמון מנהלי אולפנים הזדהו איתו. הם שלחו לי הודעות או מיילים וכתבו: ‘אני עומד עכשיו על סט של סרט ולא מצליח להפסיק לחשוב על הסדרה שלך – אף אחד כאן לא באמת רוצה שאהיה כאן".

בפרק של פרסי גלובוס הזהב הדמות שלך ממש נשברת כי הוא לא מזכירים את שמו על הבמה, זהו משהו שהיית עד לו פעם?
"כן וזה באמת היה בטקס גלובוס הזהב – טקס הפרסים הגדול הראשון שהייתי בו בהוליווד. ישבתי שם עם מלא אנשים מפורסמים, כולם שתו, הייתה אווירה כאוטית וכיפית, אנשים הסתובבו משולחן לשולחן, והיתה אווירה מיוחד. באחת הפעמים, זכינו בגלובוס הזהב ובמסיבת האפטר פרטי, ראיתי את אחד המפיקים בוכה, חשבתי שהוא בוכה משמחה, אבל כשניגשנו אליו ושאלנו: אתה בוכה מהתרגשות על הזכיה? הוא ענה: לא, שכחו להודות לי בנאום. בעיני עניין ההכרה הוא מאוד אוניברסלי – הרצון שיכירו בך, שיראו אותך כחלק מהצוות.״

ביימת בסדרה שני בימאים גדולים מרטין סקורסזה ורון הווארד, איך היה?
״לביים במאים גדולים זה היה מאוד מלחיץ. אבל הם היו מדהימים, זרמו עם הבדיחה מהר מאוד, ופשוט התמסרו לתהליך. יום הצילום עם מרטין סקורסזה היה אחד הימים הכי מרגשים שהיו לי בקריירה – הוא היה בדיוק כמו שדמיינתי: דיבר על סרטים, סיפר סיפורים על החבר׳ה הטובים בין הטייקים. זה היה חלום. גם רון הווארד לקח את זה מאוד ברצינות – הוא רצה לצלם שוב סצנות, להתכונן בזום שבועות מראש. כשהגענו לסט הוא היה חד לגמרי. זה היה מרשים מאוד.״