הזמר רביב כנר שירת במילואים כחודשיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה. באפטרים שלו, הוא ויתר על מנוחה בבית כדי להופיע בפני משפחות של מפונים, משפחות חטופים, פצועי צה"ל ובבסיסים בפני חיילים. יום אחד כשאחיו סיפר לו שמישהי מבקשת שישיר בלוויה של אחיה, משה בראון, קצין בגולני שנפל, הוא לא היסס, לקח אתו גיטריסט ונסע ללוויה, שם שר את השיר "גולני שלי". המשפחה הצטרפה אליו בשירה מרגשת, נפרדת מהבן האהוב.
היו לו הרבה רגעים מרגשים כאלו מאז פרוץ המלחמה, הופעות לא פשוטות בפני אנשים שחוו הרבה כאב והוא ביקש להקל עליהם מעט. בדיוק לפני שנה בינואר, הוא הוציא את שירו "הביתה" אותו כתב במהלך שירותו במילואים במוצב בצפון הארץ. השיר הולחן במשותף על ידו ביחד עם אלנתן שלום, הופק מוזיקלית ע"י עדי רותם ועוסק באותה שבת שחורה ה-7 באוקטובר ובדרישה שיחזירו אותם הביתה.
שבוע לאחר שיצא השיר, סיפחו אותו ליומיים לחטיבה של אלנתן והוא נכנס לחאן יונס ושם נתן סדרת הופעות מבית הרוס אחד לשני. שם בחדרים מלאי חיילים באתנחתא בין פעולה לפעולה, הוא הרים להם את המורל ביחד עם אלנתן על הגיטרה וחבר ילדות שלו מישה רקיצנוב. הם לא ניגנו את "הביתה" כי בכל זאת, הוא הגיע להרים את המורל והשיר עצוב וכואב, אבל כן שר את להיטו הגדול רסיסים ושירים אחרים.
השיר הוא סינגל הבכורה של הזמר אותו הקליט ביחד עם קרן פלס (שכתבה את השיר עם אבי אוחיון) והוכתר כשיר השנה במצעד הפזמונים של YNET ורדיו תל אביב.
היו אלו הופעות מרגשות במיוחד כשהחיילים עומדים סביבו ומצטרפים אליו בשירה, יודעים את כל מילות השירים בעל פה. קשה לחשוב על עוד זמר בעולם שמצא עצמו בסיטואציה דומה, עומד ושר בזמן מלחמה עם לוחמים.
את רביב ומישה אני פוגשת בלוס אנג'לס ביום שטוף שמש אחד של דצמבר. רביב נמצא על קו לוס אנג'לס-תל אביב כבר מספר חודשים, עושה חזרות עם נגנים מקומיים. בקרוב מאוד הוא יוצא עם סיבוב הופעות בארה"ב שיקח אותו בסוף ינואר לניו יורק, מיאמי, פאלו אלטו ולוס אנג'לס, כאן יופיע ב-6 בפברואר.
מישה הגיע ללוס אנג'לס להינפש קצת אחרי 319 ימי שירות מילואים ואחרי שראה את המוות בעיניים הלכה למעשה. כנהג המסיע חיילים באיזורים לחימה, הוא איבד לא מעט חברים, גם בפסטיבל הנובה.
זו לא הפעם הראשונה שיוצא להם להיפגש באקראי. בזמן ששניהם היו במילואים נשלח מישה עם רכב הזאב שלו (רכב שטח צבאי ממוגן) לקציעות לפגוש מספר צוותים של אגוז ולהוריד אותם במארבים על גבול מצרים. "אמרתי טוב ונסעתי. הגעתי לנקודת האיסוף הראשונה, ראיתי אוטובוס צבאי של החיילים, ישבתי וחשבתי מי אני מכיר באגוז?" מספר מישה. "אה כן, רביב. הרמתי אליו טלפון והוא ענה מייד. שאלתי אותו איפה אתה? והוא עונה לי: זה מסווג, אני לא יכול להגיד לך. אמרתי לו: אחי, רד מהאוטובוס. הוא לא כל כך הבין מה אני רוצה ממנו, אבל ירד מהאוטובוס ופתאום הוא רואה אותי. זה היה הכי מצחיק ומקרי בעולם".
מישה שניגן בלהקה עם רביב כששניהם היו תלמידים בתיכון, לימד את עצמו לנגן ביוקללה והיה לוקח אתו את כלי הנגינה לכל מקום. היה פשוט יותר לסחוב אותו מאשר גיטרה גדולה. וכך גם, מצא עצמו מישה הנהג מתפקד גם כמלווה המוסיקלי של רביב בשעה שהופיע בהתנדבות בפני חיילים בעזה.
כשפרצה המלחמה מישה היה בקנדה לשם נסע לחתונה של בן דודו. הוא ורביב תיכננו להגיע אחר כך לפסטיבל מוסיקה בלאס וגאס שם היו מתוכננות להופיע כל מיני להקות שהם אוהבים. "התכנון היה שהוא יצטרף אלי ב-12 באוקטובר, אבל זה כמובן לא קרה כי רביב גוייס למילואים ועלה צפונה ואני הייתי בחו"ל".
"ב-7 באוקטובר עשינו מיני מסיבת רווקים לבן דודי, שיחקנו פוקר וחזרתי אחר כך לחדר בבית שהוא שכר. הייתי קצת שתוי ושמח. פתחתי את הטלפון ואני רואה הודעות מרביב. הוא כתב לי אתה לא מאמין מה שקורה בדרום. אמרתי אין סיכוי שהם עברו את הגדר, אני שירתתי שם, זה הבית שלי. בקושי הייתי יוצא הביתה בזמן השירות שלי. אבל אז הוא התחיל לשלוח אלי סרטוני וידיאו איך הם עברו את הגדר ואני לא מאמין, מה קורה פה? ראיתי את המרגמות וגופות של סיירת נח"ל ואת הבית שלי עולה באש. לא ידעתי מה לעשות, למחרת בבוקר היתה לי חתונה. הייתי בשוק, כל החתונה רעדתי. ברגע שיכולתי לחזור בחזרה, בסביבות ה-20 באוקטובר, חזרתי וישר למילואים".
מישה לא מגזים כשהוא אומר שהבסיס היה הבית שלו. זה היה הדבר הכי קרוב שהיה לו לבית. בגיל 15 הוא עזב את ביתה של אמו ואביו החורג ולא חזר לשם מעולם. הוא מספר שחווה אלימות והזנחה שהביאו אותו למסקנה שעדיף לו לישון ברחוב מאשר לשוב הביתה. הוא מצא לעצמו פינה בטוחה בה יכל לישון ברחוב ובבקרים היה מגיע לבית הספר מבלי לספר לאיש.
"היחידה שידעה היא האקסית שלי. אני זוכר את השיחה שלנו כשעזבתי את הבית. ישבנו מתחת לבית שלה והשפה שלי היתה מפוצצת מבפנים לאחר שחטפתי אגרוף, ירד לי מלא דם. הסברתי לה את המצב בבית והיא בכתה וגם אני. מאז לפעמים הייתי ישן אצלה, לפעמים אצל חברים אחרים ולרוב ברחוב".
על מנת שיהיה לו כסף לאכול, הוא עבד בשני מקומות עבודה ובערבים היה חוזר לפינה הקבועה שלו, רחוקה מעין הולכים ושבים וסכנות שאורבות לצעירים ללא בית. אף אחד מהוריו לו חיפש אותו ואיש לא דיווח למשטרה שהילד נעלם. "הם חשבו שאחזור הביתה על ארבע, אבל אני לא חזרתי לא על ארבע ולא על שתיים".
"הסיפור של ההורים שלי הוא הסיפור המזרח-אירופאי קלאסי. הם עלו לארץ מאוקראינה ועשו אותי כשהיו צעירים בני 20, כשהיו בני 23 הם כבר התגרשו. אני עברתי לגור עם סבא וסבתא שלי עד שאמא שלי התחתנה מחדש ואז נולד להם ילד משותף".
לדברי מישה, היחס של אביו החורג ואמו אליו היה קשה ולא אוהב. "עם אחי החורג הם היו בסדר אבל לא אתי, אני הייתי השארית, התזכורת של אמי ממערכת היחסים הקודמת. יכולתי לפנות לשירותי הרווחה אבל לא רציתי. גם לא יכולתי לפנות לאבי הביולוגי שלא היה בתמונה. חזרנו להיות בקשר קצת כשהייתי בן 18 והתגייסתי, אבל זה היה פחות קשר של אבא ובן. מאז תחילת המלחמה הזאת, הקשר הפך ליותר רציני והדוק. הוא ראה מה שקורה לחיילים שלנו ויצר אתי קשר וכל השירות שלי התקשר ודאג לשלומי. כשהוא חגג יום הולדת 50 לאחרונה, טסתי אתו למולדובה, שם חגגו לו חברים יום הולדת. אני זוכר שישבנו במונית בסוף הערב ואז גם הוא ביקש ממני סליחה שלא היה שם בשבילי בילדותי, אמרתי לו שזה בסדר והוא בעצמו היה אז ילד".
מרבית נערי הרחוב שבורחים מהבית, לא הולכים לבית הספר ונושרים. מישה היה נחוש בדעתו שלא ליפול לסטריאוטיפים האלו. הוא המשיך ללכת ללימודים מדי יום כשהוא לא מספר לאיש שהוא הומלס.
גם רביב לא ידע על כך דבר, רק לפני מספר שנים סיפר לו על ילדותו הקשה, מה שהפתיע את רביב מאוד. לפעמים מישה היה מוזמן לביתו של רביב לערבי שבת והוא מספר עד כמה היה מחכה לערבים האלו, אז הרגיש מה זה להיות חלק ממשפחה אוהבת וחמה.
השניים שהכירו בגיל 14 היו חברים בלהקה וערכו חזרות מדי שבוע במועדון הנוער שברולט בחולון. "בלי המועדון הזה אני לא יודע מה הייתי עושה" מודה מישה. "זה היה בית עם דלת פתוחה לאנשים שאוהבים רוק, הוא היה פתוח לכולם. הייתי מגיע לשם מוקדם יותר מכולם ומכין את הבמה. חוץ מהלהקה שלנו היתה שם עוד להקה, להקת שפינוזה. הגיטריסט שלהם הוא היום רכז הבית של המקום ואני עדיין מגיע לשם לפעמים כשאני באזור, אני עדיין מרגיש שזה הבית שלי".
כשהגיע זמנו להתגייס, מישה הגיע לבדיקות הרפואיות עם משקל נמוך מאוד, תוצאה של תזונה לקויה. למזלו, הרופא קצת ריחם עליו, התרשם גם מנחישותו להתגייס והוסיף לו עוד מספר קילוגרמים למשקל, מה שאיפשר לו להתגייס עם פרופיל 97. "שקלתי אז רק 55 קילו" אומר מישה גבה הקומה.
כך שני החברים הטובים התגייסו. רביב הלך לאגוז ומישה הפך לנהג מבצעי לוחם עם רשיון לנהוג כמעט על כל רכב על גלגלים. "התגייסתי כחייל בודד חריג, משהו שהייתי צריך לחדש כל שנה" מספר מישה. "בגלל שמשק"ית ת"ש התחלפה בכל פעם הייתי צריך לספר בכל פעם מחדש את הסיפור שלי. יום אחד אמרה לי המשקי"ת שהיא לא יכולה לאשר לי להיות חייל בודד כי אני לא עונה על התנאים. אמרתי לה: את רוצה לבכות? או.קיי, אז הנה הסיפור שלי".
מישה התחיל לספר את סיפור חייו הקשה ובסופו, המשקי"ת אכן בכתה ואישרה. מישה הרגיש פגוע. שנים הוא נמנע מלספר את סיפורו לאנשים, לא רצה רחמים. גם לסבו וסבתו (הוריה של אמו) שטיפלו בו בילדותו לא סיפר שהוא ישן ברחוב. "לא רציתי לפגוע בהם" הוא מסביר. בזמן שירותו הצבאי עם זאת, שב לגור בבית הסבא והסבתא ושילם להם שכירות בעזרת הכספים שקיבל כחייל בודד.
הקשר עם רביב נמשך כל השנים גם לאחר הגיוס וב-2019 כשרביב התקבל לעונה השביעית של הכוכב הבא לאורוויזיון, מישה היה שם מפרגן וגאה.
מישה מספר שכשהשניים הופיעו ביחד בלהקת הנוער, רביב היה מנגן על התופים והוא על הגיטרה, אך הסולן היה מישהו אחר. "ידעתי שרביב יודע לשיר אז תמיד סידרתי את הבמה והנחתי את המקרופון ליד התופים כך שישמעו את רביב שר" מספר מישה.
זו הפעם הראשונה שהשניים מתראיינים ביחד. עד היום, אור הזרקורים נח על רביב. ב-2020 הוא חתם עם חברת טדי הפקות (אותה כבר עזב) והמנהלת האמנותית שלו היא הזמרת ושופטת הכוכב הבא לאירוויזיון קרן פלס.. מישה תמיד התבונן מהצד מפרגן ושמח בשמחתו של חברו הטוב על הצלחתו. זמר קצר לאחר הראיון, שב מישה לארץ לעבודה אבל אם יצא לו להיות בארה"ב בזמן סיבוב ההופעות של רביב, הוא יצטרף אליו על הבמה. "מעולם לא הופעתי עם מישהו אחר, רק עם רביב" מודה מישה. "הכי טבעי בעולם בשבילי זה לנגן אתו, אנחנו מנגנים ביחד מגיל 14. לפני כמה ימים עשינו ג'ם והיה מדהים. קשה לי לנגן כשהוא לא נמצא אתי בחדר כשהוא שם, זה נותן לי ביטחון".
"זו הפעם הראשונה שאנו מדברים גם עליו בראיון וזה מאוד כיף לי" אומר רביב. "אמרתי לו, זהו כבר לא תהיה אנונימי, כולם ידעו מי אתה".