Page 24 - waia228

‫ופתאום‪ ,‬דחוקה בין המון האדם‪ ,‬באו מול עיני מראות‬ ‫נעמי לוינשטיין‬
‫אחרים‪.‬‬
‫אבד ואיננו‬
‫פתאום היתה רחבת הכותל מלאה באנשים‪ ,‬נשים‬
‫וטף‪ .‬אבל כולם לא עמדו והאזינו לברכה‪ ,‬אלא צעדו‬ ‫הפעם האחרונה שבה ביקרתי בכותל המערבי‬
‫משפחות משפחות לכיוון שערי הכניסה הענקיים אל‬ ‫היתה דווקא לא מזמן‪ ,‬בתשעה באב‬
‫הר הבית‪ ,‬כל משפחה עם צרורותיה וסליה‪ .‬הרחבה‬
‫התמלאה רעש והמולה‪ ,‬וההמון גלש ממנה ומטה‪,‬‬ ‫ההקלה ששטפה אותי כשהסתיימו הימים העצובים‬ ‫באתי אז בלילה‪ .‬כלומר‪ ,‬ברחובות העיר היה לילה‪,‬‬
‫במורדות הר הבית‪ ,‬בואכה עיר דוד‪ ,‬ומעין השילוח‪...‬‬ ‫והימים העליזים החלו‪.‬‬ ‫משהו כמו שתים וחצי אחר חצות‪ ,‬אבל בכותל היה‬
‫יום‪ .‬ברחבה ישבו נשים רבות על גבי כסאות נמוכים‪,‬‬
‫קולות הכהנים המברכים היטשטשו באוזני‪.‬‬ ‫כשנכנס חודש אלול רציתי ללכת עוד פעם לכותל‪,‬‬ ‫וכמה מהן אפילו על הרצפה‪ .‬פילסתי לי דרך ביניהן‬
‫במקומם שמעתי אנשים מברכים זה את זה בשלום‬ ‫להתפלל על ילדותיי שתצלחנה בשנה הבאה‪,‬‬ ‫עם ספר התהילים הקטן שלי‪ ,‬מנסה לגשת כמה‬
‫עליכם‪ ,‬אחרי שלא נפגשו מאז הרגל הקודם – חג‬ ‫להתפלל על כולנו שנזכה לשנה הכי טובה שיש‪,‬‬ ‫שיותר קרוב לכותל‪ .‬תמיד אני משתדלת לעשות‬
‫השבועות‪ ,‬ומסכמים על המקום שבו יתאספו לחגוג‬ ‫אבל הרצון הלך ונדחה‪ .‬לפני ראש השנה לא יצא לי‪,‬‬ ‫זאת‪ ,‬אבל בתשעה באב דוחף אותי עוד משהו‪:‬‬
‫הצורך להרגיש את התשעה‪-‬באב‪ ,‬את החורבן‪ ,‬את‬
‫את הרגל ולסעוד יחדיו‪.‬‬ ‫ובעשרת ימי תשובה לא הספקתי‪.‬‬ ‫האבל והכאב האמיתי של הלילה הזה והמקום הזה‪.‬‬

‫פניהם של האנשים נראות טהורות כל כך‪ ,‬קצת כמו‬ ‫בסוכות‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ ,‬בסוכות נעלה כולנו לכותל‪,‬‬ ‫לספר שהצלחתי? קשה לי‪ .‬ברחבת הכותל‬
‫שאנחנו נראים במוצאי יום הכיפורים‪ .‬הם מדברים‬ ‫יחד עם כל עם ישראל‪ .‬אולי אפילו נבוא להשתתף‬ ‫הסתובבו הרבה רגשות; יהודים קראו את הקינות‬
‫בשפה שאינני מצליחה להבין‪ ,‬אבל הצלילים‬ ‫בקול רם‪ .‬היו כאלו שבכו‪ .‬אבל האווירה הכללית‪ ,‬אם‬
‫שלה מנגנים יהודית‪ .‬הם מדברים על שמחת בית‬ ‫בברכת כהנים‪.‬‬ ‫הבטתי למשל לאחור‪ ,‬לא ענתה על ההגדרה של‬
‫השואבה‪ ,‬שתיערך בשעת בין הערביים‪ .‬נער אחד‬ ‫חורבן‪ .‬היו בני נוער‪ ,‬היו אנשים שהלכו הלוך וחזור‪,‬‬
‫מספר לחברו שהביא כינור לנגן בו‪ .‬מישהו מראה‬ ‫בסוכות לא היה זה אותו כותל שזכרתי מביקורי‬ ‫היו כאלו שבאמת התפללו‪ ,‬אבל חורבן לא היה שם‪.‬‬
‫את החליל שלו‪ .‬הוא נראה שונה מאוד מהחליל שאני‬ ‫הקודם‪ .‬הפעם היה זה יום בוהק‪ ,‬אף אחד לא הדליק‬ ‫לא היה את השיממון שהוזכר בכתובים‪ .‬המקום לא‬
‫שם נרות‪ ,‬והכסאות לא היו הפוכים אלא פשוט לא‬ ‫היה נראה עזוב‪ ,‬הרוס‪ ,‬שומם‪ ,‬כאוב‪ .‬היו דווקא אורות‬
‫מכירה‪.‬‬ ‫של זרקורים חזקים‪ .‬היו כמה שניגנו מנגינות עצובות‬
‫נראו‪ ,‬מרוב המון האדם שגדש את הרחבה‪.‬‬
‫עדיין לא פקחתי את עיני‪ .‬שעת בין הערביים ירדה‪,‬‬ ‫בגיטרה‪.‬‬
‫במדרגות שלפני הר הבית כבר לא היה איש – כולם‬ ‫החזקנו כולנו ידיים כדי שלא נלך לאיבוד בים האדם‪.‬‬
‫התכנסו לתוך בית המקדש לשמחת בית השואבה‪.‬‬ ‫הרחבה התחתונה היתה מלאה עד אפס מקום‪,‬‬ ‫פתחתי את ספר הקינות וקראתי מתוכו על יופיו של‬
‫ובלתי אפשרי היה לגשת עד הכותל‪ .‬בעזרת הגברים‬ ‫בית המקדש שחרב‪ .‬על עבודת הכהנים ששבתה‬
‫נכנסתי גם אני‪.‬‬ ‫ועל כל המלכות האדירה הזו‪ ,‬מלכות ה' בהיכלו‪,‬‬
‫התכוננו מאות כהנים לברכת כהנים‪.‬‬ ‫שהיתה ואיננה‪ .‬קראתי ולא הצלחתי להרגיש באמת‬
‫ברחבה הענקית שלמטה ניגלה לפני מחזה מדהים‪.‬‬ ‫את הצער‪ .‬הרגשתי שהיום צריכים להיות עצובים‪,‬‬
‫איזה מראה יפה‪ ,‬לחשתי לילדתי שעמדה לידי‪ .‬איזה‬
‫‪"...‬אמא" משכה מישהי בזרועי‪" .‬הברכת כהנים‬ ‫מעמד עצום‪ .‬כמה יפה לראות את העם שלנו בשעות‬ ‫אבל לא הרגשתי למה‪.‬‬
‫נגמרה כבר‪ .‬למה את לא זזה אמא‪ ,‬את בוכה?"‬ ‫היפות שלו‪ .‬כזה מפגן של אחדות‪ ,‬של יהדות‪ ,‬של‬
‫ההרגשה הזאת‪ ,‬בעצם חוסר‪-‬ההרגשה‪ ,‬הציקה לי‬
‫בית המקדש נעלם פתאום‪ ,‬עימו העזרה ובני ישראל‬ ‫אהבה ואמונה‪.‬‬ ‫מאוד בדרך הביתה‪ .‬אם אפילו ביום תשעה באב‪,‬‬
‫החוגגים את שמחת בית השואבה‪ .‬פקחתי את עיני‬ ‫בכותל המערבי – מקום המקדש שהיה ואיננו‪ ,‬אני‬
‫"יברכך ‪" - - -‬‬ ‫לא מצליחה להרגיש כמו שצריך את האבל על‬
‫ומצמצתי בהן מול השמש‪.‬‬
‫כל העומדים סביבי השפילו את עיניהם‪ ,‬כדי לא‬ ‫החורבן‪ ,‬מתי כן אצליח להרגיש אותו?!‪...‬‬
‫"לא‪ ,‬אני רק דומעת" אמרתי וניגבתי את עיני בגב‬ ‫להביט בכהנים בשעת הברכה‪ .‬השפלתי גם אני את‬
‫היד‪ .‬ברחבה היה עכשיו המון אדם ססגוני‪ .‬היתה‬ ‫עיני למרות שמאוד מאוד רציתי להסתכל‪ .‬לראות‬ ‫***‬
‫ברכת כהנים המרוממת שהסתיימה זה עתה‪ .‬היו‬ ‫שורות שורות של כהנים מכוסים בטליתות עומדים‬
‫הרבה יהודים טובים שהתפללו והרבה נוספים‬ ‫ופניהם אל העם‪ ,‬לברך אותו בברכה שציוה ה' לברך‬ ‫ימי האבלות עברו וחלפו ואני נשאבתי לתוך‬
‫שנתנו צדקה וברכו זה את זה לשלום ובררו מתי‬ ‫החופשה הגדולה‪ .‬לא אהבתי גם את תחושת‬
‫יוצא האוטובוס הבא ואיפה אפשר להשיג כאן שתייה‬ ‫את עמו ישראל באהבה‪.‬‬
‫וסוכה לשבת בה‪ .‬אבל זה לא היה זה‪ .‬כל כך לא זה‪.‬‬ ‫‪www.weareinamerica.com 24‬‬
‫"וישמרך ‪" - - -‬‬
‫ואז‪ ,‬בפעם הראשונה‪ ,‬במקום ובזמן הכל‪-‬כך בלתי‬
‫צפויים ולכאורה לא מתאימים – בחג הסוכות‪ ,‬זמן‬ ‫הדחף להרים את הראש היה חזק ממני‪ .‬כדי לעצור‬
‫שמחתנו‪ ,‬בכותל המערבי‪ ,‬ליד מקום המקדש –‬ ‫בעדו‪ ,‬עצמתי את עיני‪.‬‬
‫הרגשתי באמת את החורבן‪ .‬הרגשתי שהיה לנו‬
‫משהו שאבד ואיננו‪ .‬שבית המקדש אינו ביטוי‬ ‫באדיבות‪aish.co.il :‬‬
‫שאפשר לגלגל על הלשון‪ ,‬אלא מציאות אמיתית‬
‫ומדהימה שהיתה כאן בירושלים‪ .‬נכון‪ ,‬לפני אלפיים‬

‫שנה‪ ,‬אבל היא היתה ללא ספק‪.‬‬

‫כאן‪ ,‬במקום שבו אני עומדת‪ ,‬עמדו אז מאות אלפי‬
‫יהודים שעלו לרגל‪ .‬זו היתה המציאות שלהם – לבוא‬
‫לבית המקדש‪ ,‬לשמור על טהרה‪ ,‬ולרקוד לפני בורא‬

‫עולם ולנסך את המים ממעין השילוח‪.‬‬

‫פתאום הבנתי על מה צריך להתאבל‪ .‬פתאום‬
‫חסרו לי באמת כהני המשמרת‪ ,‬והלוויים שעמדו‬
‫על מדרגות העזרה‪ ,‬אלפי לוויים‪ ,‬ושרו יחדיו‪ .‬פתאום‬
‫חסרה לי ברכת כהנים מפי מאות כהנים ולא רק‬
‫ברגלים‪ ,‬אלא יום יום במקדש‪ .‬פתאום נצבט לי הלב‬
‫כשחשבתי על קרבת א–לוהים המוחשית שהיתה‬
‫במקדש‪ ,‬קרבה שאנחנו מנסים היום ללקט פירורים‬

‫ממנה בכותל המערבי ולא תמיד מצליחים‪.‬‬

‫"אמא את בוכה" הפעם זו לא היתה שאלה‪ .‬זו היתה‬
‫קביעה‪" .‬את בוכה ואת גם שמחה"‪.‬‬

‫"נכון" אמרתי והוצאתי ממחטה מהכיס‪ .‬מהעינים‬
‫שלי זלגו דמעות‪ ,‬אבל אלו היו דמעות של הקלה‬
‫ושל – אולי זה נשמע לכם קצת מוזר – של שמחה‪.‬‬